הרשות השופטת – ובראשה נשיא בית המשפט העליון
יצחק עמית – ניסתה לבלום את הביקורת הציבורית החריפה, ההולכת ומתעצמת. אך בפועל סיפקה את ההודאה שחותמת את כתב האישום הציבורי במיוחד נגד הנשיא עמית. ההודעה שפורסמה (11.07.25) בחשבון ה-X של דוברות הרשות השופטת – תואמה מבעוד מועד עם הנשיא עמית – ואישרה בפועל את הטענות נגד עמית:
-
"עד היום נשמע הרכב סניוריטי אחד בלבד שנקבע על-ידי הנשיא עמית (בעניין הפסקת כהונת ראש השב"כ)... ולא נתבקשה באף שלב הרחבת ההרכב".
הנה, הנשיא עמית מודה בעובדות, אך כופר באשמה. זו תמצית הקו שבו נוקט עמית: כן, אני זה שקבעתי את ההרכב. אבל עשיתי זאת כחוק. וההשלכות? לא ענייני.
תפר מראש את הרכב לפי התוצאה שהזמין
כאשר הנשיא ממנה את עצמו לעמוד בראש ההרכב, הוא אינו רק שופט – הוא גם מבצע, גם מביים. לצידו הוא שיבץ את השופטת
דפנה ברק-ארז. סוד גלוי היא כי היא תאומתו הרעיונית, וכי היא מזוהה עם גישתו בכל הנוגע לאקטיביזם שיפוטי. חבירתם יחד לדון בעתירות נגד הממשלה ונתניהו בדרישה לבטל את ההחלטה על הדחת רונן בר מתפקיד ראש השב"כ, היא שהבטיחה, ומראש, פסק דין נגד הממשלה בכלל ובפרט נגד ראש הממשלה
בנימין נתניהו.
כדי לטשטש את המהלך צורף להרכב השופט
נעם סולברג – שופט שמרן, לעיתים דעת מיעוט. בפועל – בנסיבות אלה שימש
עלה תאנה. נוכחותו לא שינתה את המהות – רק נועדה להסוותה.
הנשיא עמית חתר בכל כוחו לתוצאה שרצה. גם כשהשתנו הנסיבות, כפי שנצביע להלן, הוא לא הניח לעניין: רונן בר, ראש השב"כ, הודיע על התפטרותו. הממשלה ביטלה את החלטת ההדחה. מטבע הדברים, העתירה התייתרה – פעמיים. אך הצמד עמית–ברק-ארז לא ויתר. שניהם התעקשו להוציא פסק דין עקרוני, למרות היעדר עותר, למרות היעדר מחלוקת חיה.
השופט סולברג מחה. הוא הזכיר את החוק המפורש שמסמיך את הממשלה – ואת העומד בראשה – להדיח את ראש השב"כ, גם ללא עילה קונקרטית. זהו שיקול דעת ריבוני של הרשות המבצעת, כתב. סולבר הזכיר גם את ההלכות הפסוקות, שלפיהן בית המשפט אינו דן בעתירות תיאורטיות. הנה אחת מהן:
-
הלכה מובהקת נשלפה מבג"ץ 6278/20 (האגודה לזכויות האזרח נ’ הכנסת):
"ככלל, בית משפט זה אינו נדרש לעתירות שעניינן תיאורטי או שהשתנו הנסיבות שעמדו בבסיסן באופן שהן אינן מעשיות עוד".