לא צריך לתמוך באיימן עודה או להסכים עם דעותיו כדי להבין שמחזה ההרחקה שלו מהכנסת הוא לא סיפור עליו. הוא סיפור עלינו. על כולנו. על השבר. על הייאוש. על ההתבהמות. זה לא רגע של צדק ולא של גבורה. זה רגע של חשיפת העצב הקיומי שירד על החברה הישראלית. ההרחקה הזאת לא נובעת מחולשת הדמוקרטיה, אלא מהתפוררותה. לא מהפרת כללים, אלא מהעובדה שכולנו הפסקנו להאמין שראוי בכלל לשמור עליהם.
עודה לא יסולק משום שהיה חריג, אלא משום שהפך למראה. מראה לא נוחה. מראה שמציבה מול עינינו את מה שלא היינו רוצים לראות: כמה התרחקנו מהיכולת לנהל שיח, לשמוע דעה אחרת מבלי להזדעזע, להתקומם מבלי לדרוש סילוק. העפתו לא נולדה מהרצון להגן על הציבור, אלא מהרצון לא להיתקל בעצמנו.
והרי זו לא רק הכנסת. זה בכל מקום. כולנו טיפסנו על העץ, ימין ושמאל, מהשורות הראשונות של הממשלה ועד לפוסטים אנונימיים בפייסבוק. כולנו אוחזים בענפים בשיניים, בציפורניים, בדם. איש לא יודע איך לרדת, איש לא מוכן לוותר. ובינתיים, הענפים נשברים תחת כובד הגוף הקולקטיבי שלנו, ואנחנו מתרסקים, שוב ושוב, על עצמנו.
המלחמה הזו, שעדיין אין לה סוף, לא רק גבתה אלפי חיים. היא חשפה רוע פנימי, עמוק, כזה שכבר אי-אפשר להחביא מאחורי ססמאות או סקרים. רוע שמתבטא בקור רוח של מפקדים, בשנאה יוקדת של אזרחים, בזעם שמחפש קורבן. רוע שהופך את הפוליטיקה לארובה מפויחת, ואת השיח הציבורי למכונת רעל.
ואיפה יאיר לפיד? איפה בני גנץ? האם זה מה שרציתם? שתראו מהצד איך הקונצנזוס מתפורר, איך המדינה שאתם מצהירים שאתם שומרים עליה נשרפת תחת האש שאתם לא מכבים? נדמה שאיבדנו את החוסן האישי, את הדבק הלאומי, את החמלה. איבדנו את האפשרות להבחין בין כוח לעוצמה, בין נקמה לצדק. ואם באמת כך, אז אנא אנו באים? לאן נלך כשהכול כאן קורס?
בסוף, סילוקו של עודה הוא רק סימפטום. המחלה עמוקה בהרבה. והמילים שלנו, פעם מפלט, פעם כלי תיקון, הולכות ואוזלות.