בתאריך 8.10.2023, יום אחרי החטיפה המזעזעת, כתבתי את הפוסט הזה מתוך הלם, כאב ותחושת דחיפות - לא האמנתי שאצטרך לכתוב על כך שוב.
645 ימים לשבי - ועדיין, לא כל האזרחים שלנו, החיילים שלנו, בבית. לא יאמן. אין לי כמעט מילים, ובכל זאת אני חוזרת וכותבת - מדם ליבי. אני לא מצליחה להבין - אם באמת אין למדינה מחויבות להחזיר אותם זה מפחיד. כי אם אנחנו מוכנים להשלים עם זה - מה זה אומר עלינו? אם אפשר פשוט לוותר על אזרח - אז מה בעצם נשאר מהרעיון הזה שאנחנו מדינה, הרי מדינה אמורה להיות הבית שלנו, המקום שבו יש משמעות למילים כמו "שייכות", "אחריות", "ערבות הדדית" אבל כשממשלה מסרבת להילחם בשביל האזרחים שלה - משהו עמוק מתפורר. זה לא רק כישלון מדיני או ביטחוני. זה כישלון מוסרי.
זה שבר בלב של כולנו. אני מרגישה שאיבדנו משהו יקר. הרי מדינה אמיתית לא בורחת ברגע שקשה. היא לא מתנערת מהמחויבות שלה לאנשים שהפקירו את ביטחונם בידיים שלה, ואם אנחנו לא נלחמים להחזיר אותם - מה זה אומר עלינו, על הערכים שלנו? כבר ביום שלמחרת החטיפה היה לי פתרון פשוט: לעצור. להניח לרגע את יצר הנקמה, להחזיר את החטופים - ורק אז, כשכולם בבית, לתכנן את התגובה. לא לוותר, לא לסלוח - אבל לפעול בשיקול דעת. כמו שצה"ל יודע לעשות כשנותנים לו מטרה ברורה.
זו לא הייתה דעה מקובלת אז, וגם היום יש שיחלקו עליה. אבל אני כותבת את זה כי יש לי פתרונות. פשוטים, ישירים - כאלה שמתחילים בהצלת חיים. כאחות בכירה, זה הכיוון שמנחה אותי תמיד: החיים קודמים. גם ברגעים הקשים, גם כשיש זעם וצער - קודם מצילים. אחר כך מגיבים. כי כשמגיבים מתוך זעם, יצר הנקמה מערפל את ההיגיון. שיקול הדעת מתחלף באינסטינקט, המטרה נמרחת, והתגובה - במקום להיות מדויקת ואחראית - הופכת לאימפולסיבית, ולפעמים גם הרסנית. זו לא חולשה לבחור בחיים לפני הכול. זו לא תמימות - זו עוצמה.
והיום, כשאנחנו מסתכלים לאחור, קשה להתווכח עם מבחן התוצאה. הזמן שחלף, המחיר האנושי, הפצעים שעדיין פתוחים - כל אלה מעידים שהתשובה ההיא לא הביאה את מה שקיווינו. לא ניצחון, לא ריפוי. רק כאב שהלך והעמיק. כי כל יום שעובר בלי שנחזיר אותם הביתה - זה יום שבו אנחנו מוותרים קצת יותר על עצמנו.
האם יעלה על הדעת שממשלה - הגוף שנועד לייצג אותנו - תבחר לא להחזיר את האזרחים שלה מהשבי? הם לא מספרים. הם לא קלפים במשחק. הם נשמות. אנשים. זו לא רק שאלה של זכויות אדם. זו שאלה של קיום, כי כשמדינה בוחרת לא להילחם על אזרחיה, היא בוחרת לוותר על עצמה. היא הופכת מגוף חי ופועם, למערכת אדישה. לגוף קר ומנוכר שמעדיף שקט מדומה על פני אחריות אמיתית. ומכאן עולה שאלה גדולה יותר: האם מדינה בלי מחויבות לאזרח - היא באמת מדינה?בסוף, זה לא עניין פוליטי, זה עניין אנושי. מדינה נמדדת לא רק בניצחונות, אלא דווקא ברגעים שבהם הכי קשה. האם היא מסוגלת לעמוד מול המציאות ולהגיד - איש לא נשאר מאחור?
אנחנו, האזרחים, חייבים להזכיר לממשלה הזו שיש דברים שלא מתפשרים עליהם - חיים של בני אדם. זו הנשמה שלנו כעם. זה השיעור האמיתי: מדינה היא לא רק גבולות ודגל. היא מחויבות וכשהמחויבות הזו נשברת - נשבר איתה גם האמון. האמונה. הלב. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשתוק. לא כשיש אנשים שמחכים לנו מאחורי הדלת הסגורה של הגהנום. לא כשיש משפחות שהלב שלהן נלקח כבן ערובה. לא כשיש מדינה ששכחה שללא ערבות הדדית - אין לה זכות קיום. החטופים חייבים לחזור הביתה. לא "אם", לא "מתי", לא "אבל". "כבר אתמול" כי ברגע שאנחנו מוותרים עליהם - אנחנו מפסיקים להיות עם. אנחנו מפסיקים להיות מדינה. אנחנו פשוט חדלים להיות בני אדם.