בערב, טלוויזיה דולקת בלי קול. תמונות מתחלפות במהירות: פיצוצים, בתים הרוסים, פנים של חיילים צעירים - עיניים ריקות. זה אמור להיות רחוק אבל מרגיש קרוב מדי, אישי מדי. הם לא אומרים מילה. הם לא צריכים. המילים איבדו ערך, רק השתיקה מדברת עכשיו - שפה שקטה של מי שכבר חווה דבר או שניים. הם, בני השישים פלוס, מהזן ההוא שכבר לא מייצרים. אלה שבנו פה מדינה בידיים, בלי טענות, בלי דרישות, לחמו כשצריך, עבדו קשה, גידלו משפחות מתוך תחושת שליחות, מתוך אמונה. הייתה אמת להיאחז בה. הייתה תחושת צדק. הייתה תחושת ביטחון, גם אם שברירית.
ואז הגיע 7 באוקטובר והקרקע נשמטה תחת רגלינו. לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות כאן, במדינה שהם עזרו לבנות. הכאוס, ההפתעה, התחושה שישראל כבר לא מה שהם הכירו - הדהדו בלב כמו רעידת אדמה. אבל הם התעשתו מהר. הם תמיד התעשתו מהר, הם הרי לא מרשים לעצמם להישבר. אבל אז... הגיע הרגע שבו הבנים והבנות שלהם לבשו מדים ופתאום - הם לא היו מוכנים לזה. הם, שלחמו בעבר, שכבר עמדו בקו האש - לא ידעו איך להתמודד עם הפחד החדש הזה כי זה לא הפחד שלהם. זה הפחד עליהם. איך מגנים על ילד שרץ להילחם כשאתה לא יודע יותר בשביל מה, המטרות מתערפלות, המילים הגדולות של פעם - "שליחות", "הגנה", "צדק" - נשמעות עכשיו כמו ססמאות עייפות.
הם שואלים שאלות בשקט, לפעמים בלילה כשהם לבד הם כועסים - אבל לא יודעים על מי. על עצמם? על המדינה? על הזמן שעבר ולקח איתו את התמימות? הם שומעים סיפורים על הקרבות. על מה שהילדים ראו והם מזהים את אותה השתיקה בעיניים של הילדים כמו זו שהם עצמם סחבו איתם עשרות שנים. המעגל חוזר - ושובר.
הם עומדים מן הצד, ליבם מתכווץ, רוצים לחבק, להגן, להחליף אותם, להחזיר את הילד הביתה, אבל הילד כבר לא ילד והם - כבר לא בטוחים אם יש עדיין בית לשוב אליו. אז הם עוצמים עיניים כמו כדי להחזיק בפנים את כל מה שלא נאמר. את הפחד, את הדאגה, את תחושת הבגידה, כי ככה הם למדו להחביא את השבר מתחת לשמיכה מקופלת יפה, אבל הלב - הלב יודע את האמת - משהו נשבר. כי זה לא רק הבן שלהם. זה עוד אחד, ועוד אחד. צעירים שנושאים על גבם יותר מדי, שראו יותר מדי, ששמעו מה שאי אפשר לשכוח, הם ממשיכים. כי אין להם ברירה, או כי ככה הם חונכו.
הלילה יורד, והשקט איתו. שקט אמיתי, לא כזה שמכסה על הפחד, אלא רגע נדיר שבו גם הלב מרפה לרגע. היא לוחשת, כמעט לעצמה "זוכרת את טיול הבוקר, עם התינוקת, במקווה ישראל". הוא עונה בלי לחשוב "גם אז הייתה מלחמה". הם חייכו. חיוך שבור, עייף, אבל אמיתי ולרגע קצר הייתה הבנה שאין חדש תחת השמש ושגם בתוך הכאב, בתוך המחזור הזה של אובדן וחיים, יש משהו שנשאר. אצבעות נשלחות באיטיות, מחפשות זו את זו, נפגשות באור הכמעט כבוי, "לא צריך הרבה יותר, רק זה, רק אנחנו, רק הלב שעדיין זוכר".
ואז - בלילה בלי אזעקה - זה קרה. טיל ישיר פוגע בבית. לא ליד. הקירות קרסו כמו מגדל קלפים. בלב הזיכרונות שלהם - ספרים, אלבומים, מכתבים - העבר נמחק. הממשלה שיכנה אותם במלון. חדר קטן, מיטה זוגית, סדין מתוח מדי. ריח של חומר ניקוי אגרסיבי מדי. הוא חייך אליה", לפחות יש מיזוג", והיא ענתה, "לפחות יש אותך".
בבוקר הם פשוט קמו והלכו לים בלי לחשוב, בלי לתכנן. החוף היה ריק, מתוח כמו חלל, ורק הרוח חצתה אותו - חדה, קרה, צורבת את הפנים. הם ירדו עד קו המים והתיישבו על כיסא עץ נטוש, רטוב מגשם שירד בלילה. היא הביטה אל האופק - קו דק של אור אפרפר התחיל להתפצל מתוך החשכה. הוא עקב בעיניו אחרי הגלים הנשברים, ואחרי גולש בודד שחתך את המים כמו סכין. כך ישבו השניים מול הים, לא אומרים דבר. הם כבר למדו: מילים לא תמיד מנחמות. לפעמים, השקט הוא כל מה שנשאר.
ואז הוא הגיע — גבר צעיר, אך מבוגר מהם בשנים של כאב, עיניו כבויות, עורו חיוור, גופו דק מדי, כאילו משהו כבד ובלתי נראה דחס את כולו פנימה. הוא נעמד מולם, רגע מהסס, ואז לחש, "אתם לא מבינים... אני לבד בתוך מוח שלא נותן לי דקה אחת של שקט. אני לא רוצה למות, אני רק רוצה לישון, עייף. עייף. עייף". המילים כמעט נבלעו ברוח, כמו סוד שלא רוצה להיאמר בקול, הוא עצם עיניים - לא כהפגנה, אלא כי באמת הרגיש כאילו המים כבר נגעו בו. לא קרירים, לא חודרים — אלא חמימים, עוטפים כמו מיטה שמחכה מזמינה, והזיכרון תפס אותו בפתאומיות. לא מבקש רשות.
"פלוגה ד’. לילה בלי ירח מאחורי הקו אנחנו מחכים לפקודה. הנשימה של החבר שלידי קצרה, חדה, הקור חדר לי לברכיים, למרות שזה היה קיץ ואז - רעש. לא פיצוץ גדול רק זעזוע קטן של אדמה וחושך וצעקה. ומאז אני לא אני. רק מאוד עייף". הוא פקח עיניים, מבטו שקט, כמעט רך, אבל עיניו - עיניים של מי שראה יותר מדי. עיניים שלא שוכחות. הוא הפנה גבו אליהם פניו אל הים והתחיל ללכת פנימה בצעד מהיר כמו מישהו שחוזר הביתה. כאילו המים קראו לו בשמו וכמו מיטה חמה אחרי לילה לבן. הים פתח את זרועותיו וסגר עליו כמו חיבוק רחב כזה שמסרב לשחרר.
הם קמו בבת אחת. ניסו לצעוק — אבל הקול לא נשמע. היא נפלה על ברכיה, הוא עמד לידה, שולח יד קדימה, נוגע, לא נוגע, רעש הגלים כיסה את הכאב והלב שכבר שכח איך, לפתע צעק, "דיי"! המים חזרו לשטוף את החול, כאילו לא קרה דבר, אבל קרה ועוד איך קרה.