פוליטיקאים לא יכולים להיות שופטים של היריבים הפוליטיים שלהם. אפשר לסלוד מהדברים של איימן עודה, אבל חובה להתנגד לשימוש בכלי ההדחה. אסור לאפשר תקדים שבו פוליטיקאים מדיחים פוליטיקאים אחרים, בוודאי לא על סוגיות של חופש הביטוי. חשוב להבין: לפי החוק, ישנן שתי עילות להדחה - הסתה לגזענות והבעת תמיכה במאבק מזויין של מדינת אויב או ארגון טרור במדינת ישראל. בשני המקרים האלה אפשר לטפל בכלים משפטיים ולפתוח בחקירה פלילית. אבל הכנסת אינה בית משפט, ולא ייתכן שנבחרי ציבור ישמשו כשופטים של יריביהם הפוליטיים. הפתרון של חוק ההדחה הוא הסדר בעייתי. התנגדנו לו כבר ב-2016, ובוודאי לא נכון לעשות בו שימוש במקרה הזה, שלפי הייעוץ המשפטי אפילו לא עומד בקריטריונים לפתיחת חקירה פלילית. ישנן מעט מאוד דמוקרטיות אחרות בעולם שקיים בהן מנגנון הדחה מהסוג הזה. גם כאשר הוא קיים, הוא מופעל במקרים קיצוניים מאוד, לרוב לאחר הרשעה בפלילים, ולא על-רקע התבטאויות, מקוממות ככל שיהיו. לא צריך לאהוב את הדברים של עודה כדי להתנגד להפיכת הדחה לכלי פוליטי. אם הסמכות הזאת תהפוך למנגנון להשתקת יריבים - ברור שזה לא ייעצר כאן. עוד על הבעייתיות של ההליך, ואיך זה עובד בדמוקרטיות אחרות, בסקירה שערכנו ב-@DemocracyIL.