זה לא רק סיפור פרטי - זו שיטה. זה לא היה לילה של מהפכה. לא מהלך דרמטי מול עיני קהל. זה קרה בשקט. בין דלת הכניסה לרצפת חדר המדרגות, בין נשימה לעלבון. רק אני, שקית סופר פשוטה, וספרים שכתבתי באהבה. ספרים שהלב שלי נטמן בהם. כל מילה - עקבות נשימה. ובתחילתם - הקדשה. אישית. אנושית. מחווה של קשר. של קִרבה. של זיכרון. בהתחלה חשבתי שמדובר במקרה אישי, פרטי, אולי אפילו שולי. בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לעצמי. אולי היא כעסה, אולי לא הבינה, אולי סתם העדיפה להתרחק. ניסיתי לשכנע את עצמי שמדובר במקרה חד-פעמי, אולי אפילו אישי. אבל כשאחזתי את הספרים בידי הבנתי: משהו הרבה יותר עמוק קרה כאן. הספרים חזרו אליי קרועים. לא בלויים, לא משומשים, לא נשמטו בטעות - נקרעו. בכוונה. תנועה חדה, מהירה, חפוזה, כמו סכין. העמודים הראשונים - תלושים. ההקדשה - איננה. מישהו דאג להעלים אותה. ולא הייתי צריכה להיות שם כדי להבין: ההעדר שלה צרח בקול. ובתוך הספרים - כתובות הערות. גסות, פוגעניות, אלימות, בנימה מתנשאת, בוטה, חסרת רסן. זה לא היה ויכוח. זו הייתה השפלה. זו לא הייתה ביקורת. זו הייתה השתקה. והמסר עבר - לא רק הספר שלך לא ראוי, את לא ראויה. לא להישמע, לא להיקרא, לא להיות. וברגע הזה, כשהחזקתי את הספר הפצוע בידיי, ראיתי את זה פתאום בבהירות מצמררת: זה לא סיפור פרטי. זה חלק ממחזור עתיק של אלימות ושל הדרה. מחזור שחוזר שוב ושוב בכל דור, בכל צורה - תמיד עם אותה מטרה: למחוק. להעלים. לשלול את עצם הקיום של מי שלא מתיישר עם הקו. קשה לומר את זה, אבל זה חייב להיאמר: יש פה קווי דמיון שלא ניתן להתעלם מהם. בין מעשה ההשחתה הזה, לבין שיטות שראינו בגרמניה של אז, או אפילו בדרכים שחמאס נוקט כלפי מי שמעז לחשוב אחרת. זה מתחיל בספרים - ונמשך באנשים. הבחירה לשתוק היא גם בחירה. והבחירה לדבר, גם כשהקול רועד - היא הכרחית. וברגע ההוא, פתאום, ראיתי את זה בבהירות מצמררת: זה לא סיפור פרטי. זה פרק חוזר במחזור דמים עתיק. בגרמניה של 1933 לא שרפו ספרים כי פחדו ממילים - אלא כי פחדו מחירות. כי מילים הן תזכורת שיש חיים מחוץ למשטר. הם שרפו יצירה כדי לכבות את האור. כדי לא לומר "אנחנו לא מסכימים איתכם" אלא "אנחנו נמחק אתכם מהזיכרון. מהמציאות". וחמאס? הוא אותו הדחף, בשפה אחרת, בגוף אחר, חמאס לא רק יורה. הוא מוחק. הוא לא רק הורג - הוא שואף להכחיד תרבות, למחוק שפה, לבטל לשרוף כל אפשרות שאומרת תקווה, שאפשר לחיות אחרת. וזה בדיוק מה שקרה לי עם הקריעה ההיא. לא בגלל ההיקף, אלא בגלל הכוונה. כי יש הבדל תהומי בין ביקורת לבין השמדה סמלית. בין החזרת ספר, לבין שלילת עצם קיומו. היא לא קרעה נייר - היא קרעה זכות. את הזכות שלי לומר, "אני כאן. אני כותבת. אני קיימת" ואין אקט יותר מסוכן מאידיאולוגיה אפלה בעידן של טרור שנאה ושתיקה, לא משנה אם את אישה יהודייה בגרמניה של שנות ה-30 או יוצרת חופשית ב-2025. כי כל מי ששורף ספר - שורף רעיון. וכל מי שקורע הקדשה - מנסה לקבור עדות ועדויות מפחידות. מי שמבקש לשלוט בנרטיב ומי שרוצה לשלוט בנרטיב - תמיד יתחיל בלמחוק . אז לא - זו לא הייתה כיכר. לא היו לפידים, אבל הייתה הצהרה: את לא חלק, את לא נסבלת, את קול שצריך לכבות. וזה כל מה שצריך כדי להבין שאין חדש תחת השמש. מאות שנים הם ניסו לכבות את האור. האינקוויזיציה ניסתה. הנאצים ניסו. דאעש, חמאס, צנזורה סינית. כולם ניסו דבר אחד, לא להשאיר אפילו רמז לכך שיש חיים שמחוץ לפחד. אולי יגידו שההשוואה לא מתאימה שגרמניה הנאצית וחמאס זה לא אותו דבר, אבל אני עוסקת בדרכים שבהן מתחיל החושך כי כל טרור מתחיל בפרט קטן, בהשתקה אחת, בשתיקה אחת, בקרע קטן בספר, במחיקה של מילים. ובכל פעם שמישהו מנסה לקרוע את הרוח - הוא מגלה שהיא לא נקרעת. לא נבהלים, לא משתתקים, לא מתנצלים. ממשיכים לכתוב - גם כשהיד רועדת. ממשיכים להקדיש - גם כשיש מי שקורע. כי כל קרע רק מוכיח שהמילים חדרו, כל מחיקה - רק מאשרת שהן נשמעו וכל ניסיון להשתיק - רק מגביר את הד צעקת הקיום. גרמניה אולי שלטה פעם על חצי עולם, אבל היא לא הצליחה לחסל את הרוח גם לא את המילים, גם חמאס לא יצליח, כי כל מי שמנסה למחוק אותנו - רק מזכיר לי כמה חשוב להמשיך. כל ספר קרוע הוא מצבה לניסיון כושל - לחסל את הרוח. כי ההיסטוריה כבר הוכיחה, החושך שואג, רומס, מבעיר - אבל בסוף הוא נכשל. הוא תמיד נכשל ורוח האדם היא זו שנשארת, כותבת, זוכרת, מנצחת.