איתמר תוהה מדוע אין בישראל חוק יסוד מיוחד לחופש העיתונות. אך בפועל, חופש זה מעוגן עמוק במערכת המשפט והחוק: פסיקות בג"ץ לאורך השנים, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק חופש העיסוק מבטיחים יחדיו את חירות הדעה והעיתונות. די לעיין בתחקירים הנוקבים שמתפרסמים מדי יום על צמרת הביטחון, הבריאות או הכלכלה - כדי להבין שהעיתונאים בארץ פועלים בביטחון יחסי. אין בישראל חוק יסוד שמבטיח זכות לנשום או לגדל ילדים. מדוע? כי הזכות לחופש הביטוי, לעיתונות ולמידע נטועה עמוק במסורת הישראלית, ואין לה צורך בעיגון נוסף. חוק יסוד עשוי להועיל, אך היעדרו לא חיסל את השיח - ולעיתים אף מוטב להימנע ממנו, כדי שלא ייהפך לכלי לפרשנות שיפוטית שעלולה להגביל יותר מאשר להגן, ואף לפגוע בזכויות יסוד אחרות. כידוע, ההגדרות של בג"ץ אינן ניטרליות, אלא פועלות בהטיה פרוגרסיבית מתמשכת - אותה הטיה שאיתמר לוין עצמו הודה בה לא פעם.

עמיתי מתאר "רדיפת תקשורת ביקורתית" מצד השלטון, אך מתעלם מכך שמדובר בעיקר בתיקון היסטורי לחוסר איזון תקשורתי חמור שנמשך עשורים. עד לא מזמן, התקשורת המרכזית בישראל נשלטה כמעט לחלוטין בידי השמאל החילוני-אשכנזי, והציבור הלאומי והדתי הושתק או הפך ללעג ולקלס. בעבר לא נמצא כמעט עיתון יומי שלא דגל במסרים אנטי-דתיים, אנטי-מתנחליים ואנטי-ימניים. התופעה הזו נמשכת, אם כי בעוצמות חלשות יותר, בעיקר בגלל האיזון מצד כלי התקשורת החדשים שצמחו. ערוץ 14, מקור ראשון, ישראל היום, ערוץ 7, רדיו גלי ישראל ואף נוכחות ימנית וביקורתית ברשת - הם תוצאה של דרישה ציבורית אותנטית לייצוג שונה. זו אינה "עיתונות מגויסת לשלטון" אלא עיתונות שמייצגת ציבור שלא קיבל במה. חופש העיתונות אינו חופש של צד אחד בלבד. לא נכון להציג את "העיתונות המגויסת לימין" כסכנה קיומית - תוך התעלמות מהטיה אנטי-ממשלתית שיטתית שנמשכה עשורים. רוב העיתונאים בתוכניות הדגל ברדיו ובטלוויזיה מזוהים עם השמאל. "הטיה פרו-ממשלתית" לא יכולה להתחרות בכוחה של הטיה מוסדית: ערוצי התאגיד מקבלים מאות מיליוני שקלים מכספי ציבור - ועדיין מבקרים את השלטון בחריפות, לא פעם בחריפות חסרת ביסוס עובדתי. הטענה על "סימביוזה שלטון-תקשורת" מחטיאה את העיקר: האיום האמיתי על דמוקרטיה אינו עיתונות תומכת, אלא עיתונות חד-מגזרית. דווקא הגיוון הנוכחי - שבו כל מגזר פוליטי זוכה לייצוג - הוא הישג דמוקרטי, שמאפשר לשאול שאלות קשות - לא רק מצד אחד.

איתמר לוין מביע חשש כבד מהשפעות הבינה המלאכותית, ובצדק - אך לא כל סכנה היא גזירת גורל. דווקא בישראל, מרכז עולמי לחדשנות, קמים מיזמים כמו "בודקים", "מהצד השני" לגילוי זיופים עיתונאיים. כלי תקשורת מרכזיים מאמתים מידע, ואם טועים - מתקנים. אין בכך כדי לבטל את חומרת חדשות הכזב, אך יש בכך עדות לכך שהעיתונות המקצועית יודעת להשתדרג, להיזהר ולהתמודד. ככל שהבינה המלאכותית משתפרת, הסיכויים לחדשות כזב הולכים ופוחתים, ולכן יש להסתכל על הדברים בפרופורציה הנכונה ולא להפוך זבוב לפיל. ההפחדה מפני ה-AI וחדשות הכזב לוקה באותו חטא ישן: העמדת העיתונות הקלאסית כ"מבוגר האחראי" שיכריע מהי אמת ומהי שקר. אלא שגם בעיתונות הישנה - ואיתמר עצמו יודע זאת - פורסמו שקרים, מניפולציות, סחרירים וסילופים מכוונים וקוּדם סדר-יום ממניעים פוליטיים. התייחסות לאינטרנט משל היה מדובר במגפה שהרגה את העיתונות המקצועית נכון במקצת. הדיגיטציה דווקא החייתה את התחום, והגבירה את התחרות - כאשר לא פעם המהירות הגיעה על חשבון הזהירות. מיליונים נחשפים מדי יום לאתרי החדשות - קהל רחב פי עשרות מזה של העיתונות המודפסת בשיאה.

הטענה שאיתמר מעלה, כי "עיתונות תומכת שלטון מסוכנת יותר מעיתונות ביקורתית", נשענת על התפיסה המסורתית שעיתונות אמורה תמיד לעמוד מנגד. אך בדמוקרטיה בריאה, עיתונות מגוונת היא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. כל עוד לציבור יש אפשרות לבחור בין קולות תומכים למבקרים, בין שמאל לימין, בין חילונים לדתיים - השוק התקשורתי פועל כראוי. זו איננה סכנה לדמוקרטיה - זו הדמוקרטיה בהתגלמותה. לראשונה הציבור אינו נתון לחסדי עורכים ושדרנים שמטיפים לו מה נכון לחשוב. העיתונות הישנה רואה בזה סכנה משום שהיא מאבדת את המונופול על המידע. לראשונה בתולדות התקשורת בישראל קיים מנעד רחב של קולות, הן בכלי התקשורת המסורתיים והן ברשת. דווקא העיתונאים המזוהים עם השמאל מסרבים להכיר בכך, וממשיכים להיאחז בטענה ש"הם המקצועיים והאחרים תועמלנים". הם צווחים ככרוכיא כאשר מזיזים להם את הגבינה, בטענה מופרכת כאילו פוגעים בדמוקרטיה, כאשר ההפך הוא הנכון. הדמוקרטיה אינה מאוימת מחקיקה להסדרת השידור הציבורי או מריבוי קולות, אלא מהעמדה שמתעקשת לשמר מונופול רעיוני במסווה של "מקצועיות". הציבור מזהה היטב: אין עיתונאי נקי מהטיה, והאמת - מורכבת יותר משניסיון להדביק לה חותמת של "מקור סמכות" אחד ויחיד. עיתונות אינה רק ביקורת. בראש ובראשונה היא נועדה לשקף את המציאות כהווייתה לקורא. המצב היום שבו דיווחי החדשות אינם נקיים, אלא ממוסגרים או מוצגים באופן התואם לדעתו הפוליטית של הכתב ולא לפרשנות אובייקטיבית, הוא אסונה הגדול של העיתונות, והסיבה המרכזית לבריחת קוראים ממנה. בעיתונות הממסדית מבינים היטב שככל שהשוק ייפתח יהיו פחות לקוחות לסחורת הלוקשים המעובדת שהם מוכרים לנו שנים - ורואים את הכורת המונף על צווארם. אבל את הגיליוטינה הזו לא יצרו שר התקשורת או הממשלה בה הוא חבר, אלא הם, במו-ידיהם, כאשר חטאו בהפרת אמונים לקהל הקוראים.

איתמר לוין סבור כי יש להעדיף מקורות מוסמכים וממוסדים. אין מחלוקת שמומחיות חשובה, אך עידן הדיגיטל שינה את כללי המשחק: הציבור לא רק צורך חדשות, אלא בודק, מצטט, מצלם, מצליב ומשיב. לפעמים הוא צודק ולפעמים טועה. המידע כבר לא עובר בבלעדיות דרך ועדת עורכים או מגיש חדשות אחד. הציבור עצמו - הוא מקור הסמכות החדש, לאו-דווקא במובן של ויתור על אמת מקצועית, אלא כמי שמוודא ומאתגר אותה כל העת. הוא שואל שאלות ובא בטענות כאשר המידע שמוצג לו הוא חלקי או מנותק הקשר. ההצעה להיאחז ב"מקור סמכות" מזכירה את החזרה לדגם ישן: אל תאמין למה שאתה רואה או שומע - אלא למה שאנחנו, המוסמכים, נאמר לך שהוא נכון. זו טעות. הריבוי, הצלבת המידע, התחרות בין גופי תקשורת, והתעוזה של קולות מחוץ לזרם המרכזי ("מיינסטרים") - הם שמחיים את חופש הביטוי. במקום לרטון ולהתבכיין על עיתונות "בסכנה" מוטב שהעיתונאים הוותיקים יבינו: לא הציבור מאבד אמון בכם, אלא אתם שאיבדתם אותו - כי במשך שנים אכזבתם אותו והצגתם עמדות כניטרליות. היום, בעידן של מצלמות בכל מקום, של הקלטות נגישות ושל רשתות ישירות - האמת בוקעת גם בלעדיכם.

עמיתי מבכה את "קץ העיתונות המקצועית" בעוד ישראל דווקא חווה רנסנס עיתונאי:

• אתרי תחקירים עצמאיים (News1, שקוף, בודקים וכו') פורחים.

• הסכתים עיתונאיים (עובדה, פאנל) שוברים רייטינג.

• כלי תקשורת מגזריים (כיכר השבת, סרוגים, החדרי חרדים, המחדש) ממלאים חללים שהתקשורת המרכזית הזניחה.

נכון - האתגרים עצומים: כלכליים, טכנולוגיים ואתיים. אך הפתרון אינו בהתבצרות בעמדת קורבן נוסטלגית, אלא בהסתגלות. העיתונות הישראלית, בניגוד לנבואות הזעם, מוכיחה שהיא יודעת לעשות זאת. חופש העיתונות פה מעולם לא היה חיוני ומגוון כפי שהוא היום - דווקא הודות לשבירת המונופול ולהתעוררות הציבור לצרוך מידע רב-ערוצי ולגבש את דעתו בעצמו. את רשימתו מסיים איתמר באזהרה ש"זה בנפשנו". דווקא כאן הוא צודק - אך לא מהסיבות שהוא מציג. הסכנה אינה ב"מגף השלטוני" הדמיוני, אלא בכניעה לפסימיות. העיתונות הישראלית, על כל מורכבותה, חיה ונושמת. היא לא זקוקה להספדים - אלא לעיתונאים שיאמינו ביכולתה להשתנות. איתמר לוין תרם תרומה משמעותית לעיתונות החוקרת והמדייקת בישראל. עמדותיו, גם אם לעיתים קודרות מדי לטעמי ולעיתים נוטות להגן כמעט אוטומטית על הממסד המשפטי או לבקר יוזמות ממשלתיות חיוביות באופן שאני מתקשה להסכים לו, הן קול חשוב שמעשיר את השיח הציבורי ומבטאות מבחינתו יושרה עיתונאית וניסיון רב שנים. את איתמר אני מכיר לא רק כעמית למקצוע אלא גם כאדם זריז במלאכתו שכותב תמיד בקול צלול, בלהט ובחשק ולא כמצוות אנשים מלומדה. בעיניי, אחת התרומות הבולטות של איתמר לעיתונות, שבה יזכה כל מי שישכור את שירותיו, היא יכולתו לחפור לעומק במסמכים משפטיים, לזהות בהם את קווי העלילה שהציבור חייב להכיר - ולפרש אותם בבהירות. אני מאחל לאיתמר הצלחה גדולה בביתו החדש. דווקא בשיח פתוח ורב-קולות מצוי סוד כוחה של עיתונות חופשית באמת.