היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שירו של יאיר הורביץ, שהוא מעין טיעון פילוסופי שאינו מצליח להסתיר את חרדת המוות. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. יאיר הורביץ (1941-1988) נולד בתל אביב, ובגיל שמונה התייתם מאביו, מה שהשפיע על חייו ועל שירתו. בגיל שש-עשרה פרסם את שירו הראשון בעיתון 'דבר'. הוא היה קרוב ליונה וולך ולמאיר ויזלטיר, שנחשבו לחבורת המשוררים הצעירים של שנות השבעים. מגיל צעיר הוא סבל ממחלת לב, ובגיל ארבעים ושבע מת ממנה, בשעה שהמתין להשתלת לב בבלגיה. מות אביו והמחלה ממנה סבל הם המקור לחרדת המוות הגדולה שליוותה אותו ואת שיריו במהלך חייו. שיריו פורסמו בעשרים ספרים, והוא תרגם שנHים מספריו של המשורר הסקוטי יוּ מקדרמיד. הוא זכה בפרס ברנשטיין ובפרס אלתרמן ובפרס קרן ראש-הממשלה. את השיר 'ים בגוף' קראתי בספר הקטנטן 'מקום' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת 'זוטא', 1978). גם בשיר הזה הוא מתאר את חרדותיו של מי שמהלך על קו הגבול שבין חיים למוות. השיר בן תשע השורות הוא, למעשה, משפט אחד ארוך ומורכב, וכהרגלי אפרק אותו לגורמים כדי להרכיב אותו מחדש, ולהבין אותו, בדרכי, באופן סובייקטיבי, אסוציאטיבי, כדי לגלות בו משמעות חדשה ולהרחיב באמצעותו את תמונת עולמי. זו, כמובן, אינה קריאה ביקורתית של שיר או של יצירת ספרות, אלא מתודה לחשיבה המציעה לעשות בשיר שימוש כמערבל חשיבה. המשפט הארוך הוא גם מעין טיעון פילוסופי, או שורה של טיעונים, הנפתחים בהכרזה ונמשכים בשלושה טיעונים עוקבים: הַמָּוֶת הוּא יָם כַּמָּה חָזָק הָרָצוֹן לְסַגֵּל אֶת סִגְנוֹן הַמַּיִם הַמַּרְגִּיעִים לְחַיִּים יָם בַּגּוּף בְּשָׁעָה שֶׁל תְּנוּחָה לִפְנֵי שֵׁנָה הַבָּאָה לְאַרְגֵּן אֶת הַיְצִיבָה מִתּוֹךְ הַשְׁעָרָה הַמַּשְׁלִימָה עִם הַתְּכוּנָה שֶׁלִקְרַאת מִיתָה השיר נפתח במטפורה "הַמָּוֶת הוּא יָם". כשהגעתי לבולגריה, לפני שבע-עשרה שנים, פגשתי בכפר פועל בולגרי שהיה עובד זר בישראל במשך עשר שנים, ולמדתי ממנו מלים בעברית שלא היכרתי. כך, למשל, הוא השתמש במלה "יָם" במשמעות של 'הרבה'. למשל: "זה עולה ים כסף". קדם לשימוש הזה ב'ים' השיר 'ים של דמעות', ששר זוהר ארגוב. אני בטוח שבשעה שיאיר הורביץ כתב את השיר 'ים בגוף' השימוש הזה במלה "יָם" עוד לא נוצר, אבל קדמו לו שימושים דומים, כמו 'רחב מני ים' ("אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", איוב פרק יא, פסוק ט') או הביטוי 'טיפה בים'. לא קשה להבין את ההכרזה "הַמָּוֶת הוּא יָם", שאפשר להסיק ממנה שלעומת החיים, שזמנם קצוב ומוגבל, המוות אינסופי במרחב ובזמן. לכאורה, יש סתירה פנימית בין הטיעון הזה לבין כותרת השיר 'ים בגוף'. השיר מנסה להפוך את הסתירה לתובנה חדשה. הטיעון הראשון מרחיק אותנו מהבנת המלה "יָם" ככמות, כדי לפרש אותה כאיכות הקיימת בגוף ומעניקה לו חיים: "כַּמָּה חָזָק הָרָצוֹן לְסַגֵּל אֶת סִגְנוֹן הַמַּיִם הַמַּרְגִּיעִים לְחַיִּים". הים, לפיכך הוא כוח-חיים או פוטנציאל הטמון בגופנו ומאפשר לנו להרגיע אותו מהמולת החיים. שני שלישים ממסת הגוף שלנו מורכבים ממים, והניסוח של יאיר הורביץ מייצר דימוי של גוף האדם כאי של בשר, שרירים ועצמות השטים בים רגוע המאזן את הכוחות הצפים מעליו. אם כך, האם ניתן לומר שהמוות הוא סוכן זה שיש לו חלק מרכזי בחיינו, והוא מכין אותו לקיצנו מן הרגע בו נולדנו? איך ה"מַּיִם הַמַּרְגִּיעִים" מתיישבים עם חרדת המוות? הטיעון השני מבוסס על הנחה קדומה שהשינה היא מעין מוות: "יָם בַּגּוּף בְּשָׁעָה שֶׁל תְּנוּחָה לִפְנֵי שֵׁנָה הַבָּאָה לְאַרְגֵּן אֶת הַיְצִיבָה". זהו תיאור של ההכנה לשינה באמצעות הרפיית הגוף, במיטה, ב"תְּנוּחָה" רגועה המאפשרת הירדמות. המילה "תְּנוּחָה" קרובה מאוד גם למילה "מְנוּחָה", שהיא השלב המקדים את השינה, שגם היא מעין מנוחה מפעילות היום. לא במקרה נהוג להשוות בין שינה לבין מוות, שגם הוא מייצג את סוף הייסורים, כפי שכתב שיקספיר במונולוג הידוע של האמלט, 'להיות או לא להיות' (בתרגומו של שלונסקי): לָמוּת: לִישֹׁן, וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵּׁנָה הַזֹּאת תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים, זֶה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר - הִנֶּהִי הַתַּכְלִית, אֵלֶיהָ יִכְסֹף אָדָם, לָמוּת: לִישֹׁן, לִישֹׁן! מכאן אפשר להבין גם את המושג 'מנוחה נכונה', המופיע בתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בזמן הלוויה: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה". כמו השינה שהיא מנוחה בסופו של יום, גם המוות נחווה כמנוחה מתלאות החיים. הטיעון השלישי ממשיך את הטיעון השני, והוא מקשר, בחילוף אותיות, בין ה"תְּנוּחָה" לפני השינה לבין ה"תְּכוּנָה" לקראת המוות: "מִתּוֹךְ הַשְׁעָרָה הַמַּשְׁלִימָה עִם הַתְּכוּנָה שֶׁלִקְרַאת מִיתָה". מה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת המוות הטבעית, מעצם היותנו בני-תמותה, והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח, שישכיח מאיתנו את חרדת המוות. יאיר הורביץ מבקש לבטל את הפער בין שני הקצוות, לרכך את חרדת המוות באמצעות סוגסטיה המדמה את המוות לים המציף ברוגע את גופנו ויוצר בנו תחושת ביטחון. זו, כמובן, שאיפה פרדוקסלית שמעצימה באופן טבעי את חרדת המוות. עם זאת, המאמץ של המשורר לבטל את חרדת המוות חושף בפנינו את מה שאנחנו מתאמצים להסתיר כל חיינו: את העובדה שהמוות מלווה אותנו בכל רגע בחיינו, מרגע היוולדנו, ושהניסיון להעלים אותו רק מדגיש את קיומו.