התמיכה בהקמת מדינה פלשתינית מושפעת מהתבטאויות מתונות של נציגי הרשות הפלשתינית במפגשים עם ברי-שיח ישראלים ומערביים. אבל, ההתבטאויות המתונות הופכות לאנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות כאשר הרשות הפלשתינית פונה לנוער הפלשתיני בגנים ובתי הספר, למתפללים במסגדים ולברי-שיח ערביים. לעומת התבטאויות מתונות המייצגות את טקטיקת ה"תאקייה" - שנועדה להטעות את "הכופר" ולקדם את האינטרס המוסלמי - החינוך לשנאה וטרור וההסתה במסגדים מייצגים באופן אותנטי את האסטרטגיה הפלשתינית. התמיכה בהקמת מדינה פלשתינית מעוצבת (מאז הסכמי אוסלו מ-1993) לפי מציאות חלופית, נינוחה וספקולטיבית, מופרכת בעקביות על-ידי המציאות המזרח תיכונית האלימה וההפכפכה. לפי המציאות החלופית של אדריכלי אוסלו וממשיכיהם, הרשות הפלשתינית הייתה צריכה להימנע מטרור, חינוך לשנאה והסתה, לדבוק בדו-קיום, דמוקרטיה וזכויות אדם, לנהל משא-ומתן בתום לב, ולזנוח אידיאולוגיה שורשית בת מאה שנים, המחויבת לחיסול - ולא רק לצמצום שטחה של - המדינה היהודית. אבל, מסמכי היסוד של פתח ואש"ף - שהם מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית - מחויבים ל"שחרור פלשתין", וגובשו לפני 1967 (1959 ו-1964), ומתייחסים ל"כיבושי 1948". בניגוד לתומכים בהקמת מדינה פלשתינית, מנהיגי ערב אינם מעניקים משקל רב להתבטאויות הפלשתיניות. הם מבינים שבמזרח התיכון קיים פער בלתי-ניתן-לגישור בין התבטאויות להתנהלות, ובמיוחד בסוגיה הפלשתינית. לכן, הערבים מתמקדים בהתנהלות הפלשתינית במישור הבין-ערבי, שהפכה את הפלשתינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, כפיות טובה ובגידה בין-ערביים. בניגוד לתרבות המערבית הנוטה להתמקד בהווה ובעתיד, הערבים מבינים שההיסטוריה היא הבסיס לתכנון מדיני. הערבים זוכרים, לא שוכחים ולא סולחים. לדוגמה, הם זוכרים את בגידת הפלשתינים במצרים ובסוריה בשנות ה-50' וה-60', כאשר ההנהגה הפלשתינית שיתפה פעולה עם טרור "האחים המוסלמים" נגד המארחים במצרים ובסוריה. ב-1970 הפלשתינים בגדו במארח הירדני, ופתחו במלחמת אזרחים להפלת המשטר ההאשמי. בין 1970 ל-1982 הם הביאו חורבן על המארח הלבנוני, גרמו לסדרה של מלחמות אזרחים ולפלישה צבא סוריה, עד שגורשו לטוניסיה. ב-1990 הפלשתינים בגדו בכווית, שהייתה המארחת הערבית הנדיבה ביותר, קלטה 400,000 פלשתינים (אנשי פתח) ואפשרה להם לטפס לעמדות בכירות. כצפוי, הפלשתינים הצטרפו לפלישת סדאם חוסיין לכווית באוגוסט 1990 והיללו אותו כ"סלאח א-דין המודרני". לכן, עם חזרת השייח' סבאח לשלטון בינואר 1991, הוא גירש כמעט את כל 400,000 הפלשתינים, ללא תגובה ערבית משמעותית. מנהיגי ערב גם מודעים לשיתוף הפעולה השיטתי של הפלשתינים עם גורמים רדיקליים כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, אייתוללה ח'ומייני, ארגוני טרור במזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית, "האחים המוסלמים" (ארגון טרור סוני הגדול בעולם), קוריאה הצפונית, ונצואלה, ניקרגואה, קובה, רוסיה וסין. מנהיגי ערב מעריכים שמדינה פלשתינית תפעל לפי ההתנהלות הפלשתינית העקבית במאה השנים האחרונות, ולכן תוסיף דלק למדורה המזרח-תיכונית, ותאיים על כל משטר ערבי מתון יחסית. לכן, המנהיגים הערבים מרעיפים על הפלשתינים מלל חמים, אך (מאז 1948) נמנעים מכל מעש ממשי להקמת מדינה פלשתינית. לדוגמה, ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה עד 1967, ולא קידמו את הרעיון. כמו-כן, אף מלחמה ערבית-ישראלית לא פרצה עקב הסוגיה הפלשתינית, ואף אחד משישה הסכמי השלום בין ישראל לערבים לא הותנה בהקמת מדינה פלשתינית. בנובמבר 2023 דחה כינוס משותף של "הליגה הערבית" וארגון מדינות האיסלאם הצעה פלשתינית-אירנית-אלג'יראית להפסקת יחסים דיפלומטים, תיירותיים, כלכליים וביטחוניים עם ישראל. למרות המלל הפרו-פלשתיני, מדינות ערב לא מקריבות אינטרסים לאומיים על מזבח המדינה הפלשתינית. הערבים יודעים שמדינה פלשתינית ממערב לירדן תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי ממזרח לירדן, כפי שהתריע המלך חוסיין בתגובתו להסכמי אוסלו בספטמבר 1993, וכפי שטענו מפקדי צבא ירדן בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994. הערבים מבינים שהפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן לזירת טרור איסלאמי ומלחמות אזרחים בין ארגוני טרור פלשתיני, "האחים המוסלמים", טרור מונחה-אירן, דאעש ושבטים בדואים מפוצלים. המצב הכאוטי יגרור תגובת דומינו לכיוון חצי האי סיני, יעניק רוח גבית למאמצי "האחים המוסלמים" להפיל את המשטר של הגנרל א-סיסי, ויביא לאיום ברור ומיידי על המשטרים המתונים-יחסית בערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וכווית. ההשלכות הגיאו-פוליטיות עלולות להעביר את השליטה ב-48% מעתודות הנפט העולמי - ואת השליטה על נתיבי סחר קריטיים בין אסיה לאירופה - לידי משטרים רדיקלים כמו אירן, "האחים המוסלמים", סין או רוסיה, לחזק את מוקד הטרור האיסלאמי האנטי-מערבי, ולפגוע בביטחון הפנים והכלכלה של מערב אירופה וארה"ב. בניגוד לחסידי רעיון המדינה הפלשתינית המעלים על נס התבטאויות מתונות של מנהיגים פלשתינים, מנהיגי ערב דבקים במציאות המזרח תיכונית המלמדת שהנמר הפלשתיני אינו מחליף חברבורות (אסטרטגיה), אלא רק טקטיקות.