בתערוכה הנוכחית הוא השתחרר מתבניות קבועות מראש ומדימוי סיפורי והמיר את חומר הגלם הקרמי בסיבי צמר אותם הוא קושר ויוצר שטיחי קיר. אהבתו לטקסטורה, משטחים וצבע באה לידי ביטוי בסדרה של שטיחי קיר הנוצרים על-ידי קשירת סיבי צמר צבעוניים ליצירה חומרית "אינטואיטיבית ומשחררת". דרך עבודתו ממחישה את דבריה של אומנית הטקסטיל החשובה שילה היקס: "תחילה עובדים עם חומרים שלא מכירים היטב ומנסים בכל הכח לגרום להם לעשות כרצוננו. במשך הזמן, לומדים איך לאפשר להם לעשות מה שהם רוצים, אבל בדרכנו".
התערוכה " סטרוקטורה": אריגה בישראל מפונקציונליזם לאומנות סיבים" (אוצרת ד"ר נגה ברנשטיין), נפרשה באולמות התצוגה שמימין לכניסה. שם הוצגו לפי סדר כרונולוגי עבודות סיב שנעשו בטכניקות שונות. המנעד הרחב של התפתחות האריגה מודגם דרך עבודות של 22 אומניות שיצרו מתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים עד ימינו.
האריגה הסטרוקטורלית התפתחה בישראל במחלקה לאריגה בבצלאל החדש לאמנות ואומנות פעלה בשנים 1969-1941. יוליה קיינר פורכטהיימר שהייתה מראשונות האריגה המודרנית בארץ, הגדירה את מלאכת האריגה בצורה פשוטה: "שתי קבוצות של חוטים המצטלבים בזווית ישרה". כלומר חיבור בין חוט שתי וערב באמצעות נול. יוליה קיינר שנולדה בגרמניה בשנת 1900 ונפטרה בארה"ב בשנת 1992, עלתה ארצה בשנת 1936 ופתחה סטודיו לאריגה בירושלים.
היא שילבה את מורשת המודרניזם אותה רכשה בבית ספר בפרנקפוקט, שהיה אחד ממעוזי המודרניזם, עם נסיונות וכישרון אישי הכוללים גם צביעה טבעית של סיבים. בשנת 1953 היא נבחרה לעצב אריג עבור הווילונות של בניין האו"ם בניו-יורק. היא יסדה וניהלה את מחלקת האריגה בבצלאל החדש לאמנות ואמנות בשנים 1941 עד שנת 1963. רות קייזר שלמדה אריגה בסדנת האריגה של גונטה שטצל בבאוהאוס בדסאו, עיצבה עם עלייתה ארצה בשנת 1935 אריגים שימושיים.
מאז שנות השישים החלה ליצור גם עבודות גדולות ממדים, בעיקר שטיחי קיר, בהם תיארה את נופיה של ירושלים וסביבתה. היא יצרה אפקטים צבעוניים מיוחדים דרך ליפוף סיבים שונים בשלב שלפני נאריגה והרבתה להשתמש בצמר מקומי. בשנים מאוחרות יותר התפתחה יותר הזיקה הבינלאומית והושם דגש גם על אריגה בתלת מימד, בהגיעה בסוף המאה העשרים גם לכדי יצירת פסלים טקסטיליים, תוך שימוש בחיבור סיבים וחומרים מגוונים בצורה חופשית ולא בנול.