בבוקר יום רביעי 12 ביולי 1961 יצאה מקיבוץ כפר מנחם שבשפלת יהודה משאית מדגם וולבו מס' 61-919 ובה 22 ילדים המשתייכים לקבוצת "רימון", במוסד החינוכי של כפר מנחם, מלווים בשלושה מדריכים. הילדים בבני 13-12, כמעט נערים היו בדרכם למחנה קיץ של תנועת השומר הצעיר בחורשת אוהלים שליד מכמורת. המחנה היה אמור להימשך כחמישה ימים. על-פי דיווח עיתון "על המשמר" נהג המשאית היה יהודה (יודל) חנון חבר משק כפר מנחם "שהיה נהג קבוע באגד". סמוך לשעה תשע בבוקר הגיעה משאית הוולבו ובה הילדים למקום בו היה אמור להיערך מחנה הקיץ - חורשת אוהלים ליד מכמורת. המשאית חנתה בסמוך לחורשה לצד כביש החוף בין נתניה לחדרה, מרחק כק"מ אחד אחרי גבעת אולגה מצפון למכמורת כשפניה לכיוון תל אביב. בהעדר שוליים רחבים לכביש, הגלגלים בצד השמאלי של המשאית היו מונחים על כביש האספלט ושני הגלגלים הנגדיים בצידה הימני היו על שטח עפר שבשולי הכביש. הילדים החלו לפרוק את ציודם האישי, תרמילים ועוד וכן את הציוד הקבוצתי שהביאו עימם מהקיבוץ. הם פירקו את הציוד בעמדם מאחרי המשאית. איש לא שיער ודאי כי בעוד דקות מעטות שבעה מבין נוסעי המשאית לא יהיו בחיים.

בסביבות השעה 9:15 הגיע אוטובוס "אשד " ("אגד") מדגם "טייגר" מכיוון צפון בדרכו לתל אביב. נהג האוטובוס הבחין במשאית שחציה חנה על הכביש ועקף אותה מצד שמאל כדי להמשיך בנסיעתו. מיד אחרי שהאוטובוס חלף על פני המשאית הגיחה במהירות מונית שירות שהייתה ריקה מנוסעים שהגיעה אף היא מכיוון צפון. היא ניסתה כנראה לעקוף את המשאית והאוטובוס אולם לא הספיקה לעשות כן, מאחר שמולה הגיחה מכונית אחרת. נהג המונית סובב, "שבר" את ההגה ימינה איבד שליטה על הרכב ומוניתו סטתה ימינה בפתאומיות ובמהירות ומחצה את קבוצת הילדים (12 מתוך 22) שעסקה בפירוק המטען. הילדים שנפגעו פגיעה ישירה נהרגו במקום, ואלה שנזרקו לצדדים נפצעו. נהג האוטובוס שאחריו נסעה המונית עצר את האוטובוס לשמע רעש חבטת התנגשות המונית במשאית מאחור וזעקות וצרחות הפצועים הנפגעים. נוסעי האוטובוס ירדו ממנו ומיד סייעו בפינוי הנפגעים. המחזות היו קשים. פצועים מפרפרים, גופות מרוטשות. שלוליות דם. דווח כי כמה מנוסעי האוטובוס התעלפו למראה הזוועות. נהג המונית שמואל סגל בן 64 מהרצליה היה המום ונלקח לחקירה. שוטרי תנועה שהיו באזור ובוחני המשטרה הגיעו תוך זמן קצר למקום. הפצועים הועברו לבית חולים בלינסון. גופות הילדים הרכים שבקושי החלו את חייהם הונחו בזו אחר זו בזירת התאונה, והועברו לבית החולים הלל יפה בחדרה ומשם הועברו לבדיקה שלאחר המוות במכון הפתולוגי באבו כביר. לאחר היוודע האסון פוזר מחנה הקיץ במכמורת והילדים נשלחו חזרה לבתיהם. עם ההודעה, בשעה 10 בבוקר לערך, על האסון, ירד אבל כבד על כפר מנחם. רק בשעה אחת אחה"צ נודעה זהותם של ההרוגים וצוותים נשלחו אל המשפחות להודיע להם על האסון, להיות עימם וללוותם בשעה כה קשה. מכל רחבי הארץ טילפנו למזכירות קיבוץ כפר מנחם ולחברי הקיבוץ ידידים ומכרים לשאול פרטים על האסון. קול ישראל שידר את הידיעה על התאונה בראש מהדורת החדשות ללא ציון שמות ההרוגים והפצועים. צריך להבין כי תאונה בסדר גודל של שבעה הרוגים אינה דבר שכיח.

ואלה שמות ההרוגים והפצועים בתאונה המחרידה: שלמה קפלן (14), שאול דודלזק (13), אסתר מול (13), בלה יובל (12), תמר מהרשק (13), נעמי רוהר (13), אילן פפוריש (13). ארבעה מבין ההרוגים הם בני חברי קיבוץ כפר מנחם ושלושת ההרוגים האחרים הם חניכי "עליית הנוער" שהתחנכו במוסד החינוכי בכפר מנחם. שמות חמשת הפצועים בתאונה: עפרה אליאב, מאירה קנטור, שמואל קורנגוט, יוסף אלישיב, אסתר הנדלסמן. מבין החמישה הוגדר כפצוע קשה מאוד יוסף אלישיב.

למחרת יום התאונה בצוהרי יום ה' 13 ביולי 1961 הובאו שבעת הילדים לקבורה בבית קברות של קיבוץ כפר מנחם הנמצא לא הרחק מהמוסד החינוכי בו למדו. ארונותיהם עטופי שחורים הוצבו בחדר האוכל של קיבוץ כפר מנחם שלמראשותיהם שני נרות דולקים וזרי פרחים. בהלוויה נראו מחזות קורעי לב. אימה השכולה של ההרוגה בלה יובל, רוזה יובל התפרצה בזעקות שבר וביקשה "תנו לי לגשת לילדה שלי". בלה הייתה בתם היחידה של רוזה וזליג, שניהם ניצולי שואה שהצטרפו לקיבוץ שנים ספורות לפני האסון. שר התחבורה דאז יצחק בן אהרון ספד בהלוויה ואמר: "מן הקברים אלה עולה הזעקה אל, המדינה, תושביה והשלטונות לעשות יותר כדי לשים קץ לרצח המשתולל בדרכים". כן ספדו להרוגים משה קול מנהל "עליית הנוער" ובשם "הקיבוץ הארצי" ספד שלמה רוזן איש קיבוץ שריד. בין המשתתפים בהלוויה שר החקלאות משה דיין, מזכיר מפ"ם מאיר יערי, ח"כ יעקב חזן, יעקב ריפתין, אלוף פיקוד דרום אברהם יפה, נציגי הסתדרות ”השומר הצעיר" שנשאו בעת מסע ההלוויה דגל ענק של התנועה, משלחות מקיני "השומר הצעיר" ויישובי "הקיבוץ הארצי" מכל רחבי הארץ. מברקי תנחומים נשלחו על-ידי שר החינוך אבא אבן, ושר האוצר לוי אשכול..

זמן קצר לאחר התאונה מינה שר התחבורה יצחק בן אהרון ועדה בת שלושה חברים לחקר נסיבות התאונה ליד מכמורת. בראש הוועדה עמד השופט ד"ר שלמה לוונברג שהיה אז גם יו"ר המועצה למניעת תאונות דרכים. חבריה היו ד"ר לואי מולר ממשרד הבריאות והמהנדס א. פרנקל ממשרד תחבורה. שר התחבורה ביקש משר המשפטים שהוועדה תקבל מעמד של ועדת חקירה ממלכתית כדי שתוכל לחקור עדים. הוועדה שמעה עדים שונים ובהם חיים בן צבי, יו"ר המועצה האזורית עמק חפר, קצין המשטרה זאב פינקל, המהנדס יוסף אמסטר, ונוספים. חיים בן צבי מסר בוועדה כי יש שביל המוליך לחורשה שבה היה אמור להיערך מחנה הקיץ, והייתה זו טעות לדעתו להחנות ולהוריד את הילדים בשולי הכביש הראשי. כשלושה שבועות לאחר התאונה (3.8.61) הגישה הוועדה את מסקנותיה והמלצותיה לשר התחבורה. בין השאר המליצה הוועדה להרחיב את שולי הכביש - כביש נתניה חדרה - ל-3.5 מטרים מכל צד, ורוחב זה צריך להיות סטנדרט לכל הכבישים בארץ .כמו-כן המליצה הוועדה למשרד הרישוי לבדוק מחדש מתן רישיונות להולכת אנשים במשאיות ולצמצם מספר כלי הרכב האלה ככל האפשר.

בפברואר 1963 נשפט נהג המונית שדרס את שבעת הילדים. שופטת השלום הראשית בחיפה מ. שטרקמן-ורילנסקי שללה את רישיון הנהיגה שלו לצמיתות וגזרה עליו תשלום קנס בסך 100 ל"י באשמת גרימת מוות מתוך חוסר זהירות של שבעת ילדי קיבוץ כפר מנחם. כחודשיים לאחר פסק הדין, ב-13 באפריל 1963 לקה סגל בהתקף לב ומת. מכריו מספרים כי המקרה הטראגי השפיע קשה על שמואל סגל שהיה ידוע כנהג זהיר. לאחר התאונה חלה הדרדרות במצבו הבריאותי והוא לקה מאז התאונה ועד מותו בארבעה התקפי לב. במידה רבה צריך לומר שגם הוא קורבן לתאונה שהוא בפועל גרם לה. מוניתו היא שדרסה את הילדים אולם לא ראיתי במסקנות ועדת החקירה התייחסות לחלקם של מארגני הטיול, נהג המשאית ומלווי הטיול באסון ויתכן שהיה מקום לנקוט נגדם בצעדים משפטיים או משמעתיים בגין אי-נקיטת צעדי זהירות מקדימים. יתכן שלו היו ננקטים צעדי זהירות מקדימים הייתה נמנעת התאונה. אבל חלפו למעלה מ-60 שנה מאז האסון ואין טעם לדון בעניין. רבים מהמעורבים באסון כבר לא עימנו והילדים לא יחזרו. עברתי בעיון על תולדות חייהם של הילדים שנהרגו ותולדות חייהם של הוריהם כפי שמופיעים באתר קיבוץ כפר מנחם. קשה לתאר עד כמה נהרסו חייהם של חלק גדול מהורי הילדים. רבים מהם "כבו" וחלקם לא שבו להיות כפי שהיו. גם הם במידה רבה קורבנות התאונה המחרידה הזו.