שנים רבות נשמעת הדרישה הצודקת לתקן את העיוות המוסרי ולגוון את זהות השופטות והשופטים בבתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט. בעבר נימקו את העדר השופטים שאינם בצלמם ובדמותם בכך שלא מצאו משפטן מרוקאי הראוי לשבת עם העליונים, כמאמר הנשיא בתוארו אז, אהרן ברק: "חיפשנו שופטים מרוקאים אבל לא מצאנו."
ומאז בהיכל המשפט העליון מציבים את עלי התאנה על כסאות עור הצבי בבית המשפט העליון, דתי, ערבי, אישה, מזרחי. הטענה טענה, העיוות עיוות, העוול עוול, המאבק לתיקון הוא חובה מוסרית, בית המשפט חייב להיות בראש ובראשונה מקצועי ועם זאת לבטא את הפסיפס האנושי של הבאים בשעריו והנצרכים לשירותיו.
אני מסרב בעקשניות, עוד מימיי כתלמיד בישיבה התיכונית, בה 99% מתלמידי הישיבה היו בני עדות המזרח והרבנים היו רובם בני אשכנז, והתפילה הייתה ב'נוסח אחיד' שלא היה אלא מכבסת מילים לנוסח אשכנז, סירבתי אז ומסרב גם היום להאמין בטענה כי הציבור הציוני דתי הוא גזעני באופיו.
אני תוצר גאה של הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר, ותחושת קיפוח ורדיפה אינה חלק מלקסיקון חיי. עם זאת אין צודקים יותר מהתובעים את התיקון הגדול במערכת המשפט. רבים מהם באים מהציונות הדתית כחברה, לא כמפלגה, מהD-9 המפורסם ולא לטובה ועד לתביעה להוביל רפורמה משפטית.
אלא שדי להביט בחוק הדתיים השלובים, עלוני השבת כדוגמה, די להביט בכל עלוני השבת המתפרסמים בכל שבוע ולגלות שזוהי תמונת מראה של מערכת המשפט. גם בהם שולטת הרוח של "חיפשנו עיתונאים מרוקאים אבל לא מצאנו." עברתי על כל, ממש על כל עיתונות המגזר ובכולם מצאתי עלה תאנה - תימני אחד, מרוקאי אחד, ויש אפילו עלון שבת שהגדיל לעשות ויש בו גם ביטוי לרב, ד"ר מהחברה האתיופית. אחד. זוהי המקבילה לדתי, ערבי, אישה, מזרחי בבתי המשפט.
אין זו השערה, אין זו מחשבה, אין זה הגיג. זוהי המציאות המטרידה. הדרה כמעט מוחלטת של אנשים אחרים. עברתי על כל עלוני השבת מהלך השנה האחרונה, שבוע אחר שבוע, בימי מלחמה ושלום, 99% מהכותבים הם מאותו השבט, מאותו הצבע, מאותה התפוצה, באופן קבוע ושיטתי. שמות שהיה ספק ולו הקל של זיהוי תפוצתם זכו ממני לבדיקה מעמיקה והאיזון, כמה לא מפתיע, לא הופר.
אל תפטרו את עצמכם באמירות המקלות והרדודות: "עוד מקופח סדרתי", "רגשי הנחיתות עוברים מדור לדור", "ממורמר וחמוץ". אלו הן בדיוק, אבל בדיוק, אותן המילים אותם טוענים המתנגדים לשינוי בבית המשפט העליון, אותן טענות ההבל הנדחות בהקשר של חוסר התמודדות.
פעם המתיישבים הנפלאים ביקשו "להתנחל בלבבות", ניסיון שאת תוצאותיו הכואבות חווינו בימי הגירוש, כשרוב העם לא חש את עומק הטרגדיה והאסון של האחים המתיישבים ועמד מנגד מול הגירוש הנורא. זוהי קריאת השכמה. הגיע הזמן לא לדבר רק על אחדות, שוויון, צדק, השתלבות וערבות. ראוי לתרגם מילים אלה למעשים, יותר ויותר אני שומע את האמירה: "הם כל כך עסוקים בעצמם, מספרים על עצמם, מדברים אל עצמם, רואים רק את עצמם, הם 'האנשים האחרים' של הציבור הדתי לאומי ציוני."
תפתחו את השערים, תפתחו את הראש, תפתחו את הלב, תפתחו את העיניים והביטו סביבכם - ישנם עשרות אלפי יוצרים, כותבים, סופרים ומשוררים, אנשים שיש רוח בקרבם. הם לא באים רק משבט אחד, מתפוצה אחת, מצבע אחד. תפקחו את העיניים ותתחילו לפעול טרם שתדרשו לפתוח את השורות בבית המשפט, טלו קורה מבין עיניכם ופתחו את השורות בתקשורת המגזרית הצבועה בצבע אחד ויחיד.