אל תופתעו. לא מהבאות. לא מהמראות. לא מהרעשים. לא מה"פושים". זהו זמן גנץ. כן, גנץ. ההוא מהפנסיה. ההוא מהשתיקות. ההוא שידע לחכות, ההוא שמחפש הזדמנויות. זמן גנץ הוא כמו חורף באפריל, מפתיע, לא מתאים לעונה, וגורם לכולם לתהות איפה שכחנו מטרייה. והפעם, אל תגידו שלא ידעתם. בני גנץ, האיש שנעלם בזמן אמת, חוזר בזמן פייק. בדיוק כשהמלחמה נמאסה, כשהאמת כבר לא נושמת, כשהעם שואל "על מה אנחנו נלחמים?", אז הוא מופיע, כמו דמות משנה בפרק האחרון של סדרת דרמה: כשנשארה דקה לסיום ואין כבר תקציב למוזיקה. והוא נכנס. בשקט. עם הטון של מי שחוזר "רק לעזור". עזרה תמיד עוזרת לו, כי המדינה קודמת. החיילים קודמים. האימהות. החזון. הרי פוליטית, גנץ כבר אוין, לא נותר ממנו זכר. רק הגובה. אוין, כמו לחם שנשרף בטוסטר. נשרף ונעלם. אז למה לא לפרוש על זה קצת חמאה של 'אחריות לאומית' ולהגיש את עצמו על מגש הכסף לראש הממשלה, זה עם הכתב האישום? "אני כאן כדי לעזור", הוא יאמר. "למען האחדות. למען הביטחון. למען הדמוקרטיה" ולמען מה לא. אבל האמת? האמת היא שזמן גנץ הוא לא זמן של תקווה, הוא זמן של ואקום. של שיתוק. של לופ אינסופי בין מלחמה לאשמה. וזה מה שקורה כשאדם שותק מספיק זמן, עד שלמד לשמוע רק את ההד של עצמו. וזה הד חלול, שיש לו גיבוי של רמטכ"ל. אז תחזיקו חזק. כי גנץ בדרך לממשלה. לא בגלל שהוא רץ, אלא בגלל שאף אחד אחר לא נשאר על המסלול. סוף!