מוכרת לנו מטבע הלשון: "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כ"ט, א'). משמע ממשפט זה שקיים קשר בין מיעוט השמחה בחודש אב לריבוי השמחה בחודש אדר, שהרי פשטות הכוונה שאותה סיבה הגורמת לצער בחודש אב, היא הגורמת לשמחה בחודש אדר.
לכאורה מהי השייכות בין שני הפכים גמורים אלו, בחודש מנחם - אב אנו עוסקים בגלות וחורבן ואילו בחודש אדר אנו עוסקים בפדות ותשועה מגזירת המן? מדוע הגמרא מקשרת בין מיעוט השמחה בחודש אב לריבוי השמחה בחודש אדר? האם זה אומר שרק מי שמיעט שמחה בחודש אב צריך להרבות בשמחה בחודש אדר?
נשאלה שאלה על דברי הרמב"ם (הלכות תענית פ"ה, ה"ו) שכתב: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" ואילו בהלכות מגילה לא הביא את האמרה "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכל זה באותה מימרה בגמרא (שו"ת חתם סופר או"ח, סימן ק"ס).
בספר נימוקי יוסף או"ח על אתר מנסה לתרץ את דברי הרמב"ם שלכאורה בגמרא מבואר במה ממעטין בשמחה בחודש אב במשא-ומתן ובבניין של שמחה. אך במה מרבים בשמחת אדר לא מבואר כלל. מדוע? כנראה כוונת חז"ל שפירטו לנו במה ממעטין בחודש אב, כוונתם הייתה שלא נחשוב שאנו צריכים להיות בעצבות גמורה ובמרה שחורה. אומנם בחודש אב צריך להיות נשבר ובוכה על הגלות וחורבן הבית, אך לא להיות נעצב לגמרי כמתייאש מן הגאולה.
השמחה היא חיוב מן התורה ככתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה..." (דברים כ"ח, מ"ז). על כן בוודאי אסור להיות עצוב לגמרי ולכן אמרו לנו חכמינו באלו דברים ממעטין בשמחה בחודש מנחם - אב, בכדי שבשאר הדברים נתחזק בשמחה וביטחון. יש לראות את חודש אדר כחודש של שמחה שזו היא מידה טובה. ובדבר שנוכל להרבות בו בשמחה של מצווה. זו כנראה הסיבה שחז"ל לא פירטו מה לעשות בריבוי השמחה בחודש אדר.
עתה, בהתייחסותנו למיעוט השמחה בחודש אב נובע הדבר נוכח חורבנם של בית ראשון ובית שני בזה החודש. ומאז כל שנה מרגע כניסת חודש אב ממעטים בשמחה - אין אוכלים בשר, לא מתחתנים וברגע שמגיעים לשבוע שחל בו תשעה באב אזי אין מתקלחים במים חמים ואין לובשים בגדים מכובסים. וביום תשעה באב צמים מערבו של יום, ונוהגים מנהגי אבילות - נעילת נעלי גומי, ישיבה על שרפרף, אין לומדים תורה אלא דברים הקשורים לחורבן. הסיבה לאי לימוד התורה כי התורה משמחת את לומדיה שנאמר: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים י"ט, ט'). וביום שחרבו בתי המקדש הראשון והשני לא שייך להיות בשמחה.
אם ניקח את עינויי הגוף - כדוגמת צום או אי-אכילת בשר וכיוב', דברים מעין אלו קורים להרבה אנשים שמתנהגים כך כל השנה שנמנעים מעינוגי הגוף ולא מתוך צער אלא מתוך רצון להתנתק מחיי החומר כדי להתעלות יותר מבחינה רוחנית. וכל מי שנוהג כך תבוא עליו הברכה.
אך אם אדם שאינו עוסק בלימוד התורה, הרי זה עינוי הנפש, עינוי לנשמה, ולכן מתוך זה שאין לימוד תורה בתשעה באב, אזי נהיה חוסר של לימוד תורה בעולם. ומכיוון שכל העולם מתקיים בזכות לימוד התורה מתי יושלם חוסר זה? לכן, לשם כך בא חודש אדר שבו אנו מרבים בשמחה שניצלנו מגזירת השמד של המן הרשע, והריבוי של השמחה נובע מן הנאמר: "הדר קבלוה בימי אחשוורוש" (גמ' שבת מ"ח, א'). לאמור, שבחודש אדר קבלנו את התורה שבע"פ באהבה וזו הכוונה שבחודש זה מרבים בשמחה.
עתה, מובן מדוע אין אנו אומרים משנכנס אדר מתחילים בשמחה, אלא מרבים בשמחה. היות שפשט הכתוב שכל השנה צריך האדם להיות בשמחה, כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" אמרה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב מופיע בליקוטי המוהר"ן בחלק השני. ובשעה שמגיע חודש אדר מוסיפים שמחה על השמחה הקיימת. ומכאן מובן שחודש מנחם -אב שבו תכפו הצרות לעם ישראל ממעטים בשמחה על-אף שהשמחה קיימת.