אחד הדברים הכי יפים בגיל ה"מטורלל הזה" - גיל העשרה - הוא שהכול בקצה והכל טוטאלי. סף ריגוש קיצוני, ובחירות בין שחור ללבן - האם להיות טוטאלי ולהשקיע בלימודים את כולך, או להיות טוטאלי ולהשקיע דווקא בתנועת הנוער את כולך. האם להיות מעורב פוליטית וחברתית עד הקצה - להגיע לכל הפגנה, בכל מקום בארץ, ולהשמיע קול מחאה ללא הפסק, או להתעלם מכל מה שקשור לפוליטיקה. הכל כל כך טוטאלי שיש חבר'ה שבוחרים להיות טוטאלים בזה שהם לא יהיו טוטאלים בכלום... אין אמצע, הכל או כלום.
דבר נוסף יפה בגיל הזה, וזו קלישאה אבל עם אחיזה יפה במציאות, זה שאי אפשר "לחרטט" אותם. הם עוד לא נכנסו למשחק המבוגר והמשעמם של להתאים את עצמם לציפיות של מי שמולם ולכן הם אותנטיים כמו שאנחנו לעולם כבר לא נהיה. והם מריחים חוסר אותנטיות מקילומטרים.
ואלו שתי הבעיות הגדולות ביותר במאבק שלנו - הוא לא אותנטי ולא טוטאלי.
הוא לא אותנטי כי במקום שהתנועה תהיה מלמטה למעלה, כלומר מהפעילים בשטח אל מי שקוראים לעצמם מובילי מחאה, הוא עובד הפוך. החלטות מתקבלות בחוגים מצומצמים בחדרים סגורים, והן יורדות לשטח באופן מוגמר וממודר, שיוצר הפרדה מלאכותית בין פעילים ובמקביל משרת את הנרטיב של מי ש"למעלה". הפרדה בין קפלן לבגין, הפרדה בין הכיכר לגשר, הפרדה בין חמישי למוצ"ש, בין רבין להבימה, בין ירושלים לבגין ובין חטופים לפוליטיקה. והפעילים, רק רוצים למצוא מקום משותף להיאבק בו על החיים שלהם בלי שיאלצו לנחש לאן יגיעו היום יותר אנשים.
רעיונות שנולדים בשטח לרוב לא מוצאים את דרכם במעלה הסולם ההיררכי עד מקבלי ההחלטות, וכשהם מצליחים להגיע אליהם, הם לרוב נבלמים, כי הם לא מותאמים לרעיונות שנקבעו בחדרים הסגורים. והחבר'ה האלה שאתם שואלים את עצמכם למה הם לא מגיעים להפגנות, לא מתים על זה שאנשים מבוגרים בחדרים סגורים אומרים להם מה לעשות...
אבל הבעיה הגדולה יותר במאבק הזה זה שהוא לא טוטאלי. הוא לא טוטאלי בהרבה מובנים. נניח בצד רגע את העניין הביצועי, את העובדה שאנחנו לא חצי מיליון איש שיורדים לאיילון או צרים על הכנסת ולא מוכנים להתפנות, ובמקום זה אנחנו עומדים כועסים מול במות משמימות שם מברכים אותנו על הגעתנו ושולחים אותנו הביתה. זו בעיה קטנה במאבק.
הבעיה הגדולה נעוצה בזה שאין גרעין ערכי, בלתי מתפשר וקיצוני. ערכים כמו שוויון, ערך חיי אדם ופדיון שבויים הם לא ערכים שאפשר לשאוף אליהם בצורה "מתונה". שוויון הוא לא ספקטרום, שוויון הוא ערך שאתה דבק בו בקיצוניות טוטאלית. או שאתה כופר בו.
והמאבק מלא במסרים לא טוטאלים - צועקים דמוקרטיה, אבל נמנעים מלדבר על הכיבוש.
צועקים שוויון וערך חיי אדם, אבל מסרבים להכניס לבגין תמונות של ילדים שנרצחו בעזה.
צועקים נגד המלחמה, ומתיישרים לשורות העידוד של התקיפה באירן. מדברים על שלום אבל לא מגנים את מה שהצבא עושה בעזה.
זה לא עובד. אי-אפשר לקיים מאבק בלי בסיס ערכי ברור. אי-אפשר לבסס מאבק עממי משמעותי בלי להיות דבקים באופן קיצוני בערכי היסוד שלו. אי-אפשר לשיר "אנחנו המהפכה" אבל לא להסכים לאתגר את הנרטיבים ההרסניים ביותר בחברה שלנו.
ובטח שבטח אי-אפשר לעשות את זה ולצפות שהנוער יצטרף אלינו. הם לא "קונים" את זה. והאמת, הרבה מאיתנו כבר לא "קונים" את זה. הרחובות מתרוקנים, התנועה זורמת, ואנחנו עומדים דום מול במות גבוהות, עם אנשים גבוהים שמדברים מילים גבוהות, והמילים עוברות מעלינו... ואנחנו נשארים כי אנחנו משחקים את המשחק והמשעמם של המבוגרים - של להתאים את עצמנו לציפיות של מי שמולנו. אבל אנחנו נשארים לבד, בני שלושים ומעלה, עייפים ומותשים, מתוסכלים מהיעדרו של הנוער, ולא שמים לב שאנחנו כל מה שהם לא רוצים להיות.