זה לא רק דימוי תנ"כי או שורת פתיחה דרמטית, זה הדופק הפועם של המזרח התיכון החדש, זה שישראל מעצבת בשנים האחרונות, תוך הפגנת כוח כמעט אובססיבית. תחת הנחיית ראש הממשלה, צה"ל משגר את מסריו בשפה היחידה שהוא מאמין שמובנת, הפצצה.
כל פעולה בגבול סוריה, כל דיווח עמום של "מקורות זרים", כבר כמעט ואינו מרגש את הציבור. התרגלנו. גם תמרות העשן אינן עולות עוד ממחנות אויב אלא ממוסדות רפואה, מנמלי תעופה, לעיתים קרובות באישון לילה. והכול, כמובן, בשם הביטחון.
אבל אולי, מבלי לשים לב, ישראל הפכה לבריון השכונתי. זה שלא שואל, לא מתחשב, רק מכתיב מתי ימריאו מטוסים, איפה יעמדו הטילים ומי ישלם את המחיר. והמחיר תמיד משולם. אם לא באבידות בנפש, אז בתבערה הדיפלומטית, בניכור, בשנאה, ובשחיקת המוסר הפנימי.
והכאוס? הוא כבר לא משהו שישראל מגיבה אליו. היא יוצרת אותו. הכאוס קיבל דמות, ושמה, נכון לעכשיו, "יוזמה התקפית", "גבולות גמישים", או "פעולה להגנת הריבונות". אבל מתחת לכל אלה, זו היד שמאבדת רסן. לא עוד מדינה קטנה בלב אויבים, אלא כוח אזורי שמכתיב מציאות, ומתעלם מכללים.
כמה אירוני שבשם ההרתעה, ישראל שוחקת את מעט האמפתיה שנותרה לה בזירה הבינלאומית. ובשם ההגנה העצמית, מאמצת דפוס פעולה של מי שכנגדם היא נלחמת: תגובה חסרת פרופורציה, התעלמות מהשלכות, ומעל הכל הכחשה מתמדת של האחר. עד אנא נלך? מה יביא המחר בנוסף לפחד מהלא ידוע? אולי הגיע הזמן לומר די לחרב, ושכל המאמצים יוקצו לטובת החזרת החטופים, עד האחרון שבהם, בלי תירוצים!