אבל השתיקה הזו היא לא רק של הציבור, אלא גם של מנהלי ערוצי החדשות, אלה שיושבים בקומה העליונה של אולפני 11, 12 ו-13, וקובעים מה ייראה ומה יישכח. הם יודעים. הם רואים את המספרים. הם מקבלים את התיעודים. הם שומעים את הדיווחים מחברון, מג'נין, מדיר אל-בלח וחאן-יונס. אבל הם בוחרים שלא להראות. בוחרים לשדר "תמונת מצב" מנותקת, כאילו חיי הפלשתינים הם רעש רקע, כאילו אין ילדים בעזה, אין נשים בגדה, אין משפחות שאין להן יותר מים, חשמל או קבר אחד פנוי. כי אם הציבור יֵדַע באמת, אם יראה, אם יפנים, הוא אולי לא יוכל עוד להסתכל במראה. הוא אולי ידרוש תשובות. ולכן הם מסתירים. משדרים "שקט יחסי בדרום", בעוד באותו רגע נמחצים עשרות בני אדם תחת הריסות. איך סיפרו לנו: 2,500 שקלים עבור הריסת בניין. מדווחים על "סיכול מחבל" מבלי לומר שהוא היה בן 10, חמוש בכרוז נגד המלחמה. מעלימים את הפער האדיר שבין מספר האזרחים ההרוגים לבין מספר הלוחמים: פי כמה אלפים של חפים מפשע שנקברו, בלי שדיוקן אחד מהם הופיע על המסך, בלי ששמם נכתב בגרפיקה נוגה, בלי דקה של דומייה. הגיע הזמן לומר זאת בגלוי: הציבור לא בוגד, הוא שותק. הציבור לא אכזר, הוא מורדם. ומי שמרדים אותו, יום אחר יום, במהדורות הפריים-טיים, נושא באחריות מוסרית כבדה. לא פחות מהמחוקקים. לא פחות מהגנרלים. די! כי אם לא נתחיל לשבור את המעגל הזה, את הקשר המושתק בין שלטון, צבא ותקשורת לא נישאר כאן אפילו עם לב אחד פועם. סוף!