"עולה לנגד עיני גם דמות יושב-ראש הכנסת, שפתח את שערי משכן הכנסת בפני נשיא מצרים סאדאת, וניצח על קבלת הפנים הממלכתית ומלאת ההדר הבית"רי, שהפכה מלחמה לשלום. ממרום מושב יושב-הראש העביר את ההצבעות הדרמטיות על הסכמי קמפ דיוויד והסכמי השלום עם מצרים, כשהוא נאלץ להתעמת עם עצמו והשקפותיו כמו גם להתמודד עם התנגדויות והפרעות מצד חבריו לרעיון, לדרך ואף למחתרת." אלעד שמיר הנכד דיבר על "הכוח שבאמונה בלב", כביטויו של הסבא, לאמור, לא נתקיים בלי שיהיה בתוכנו הבסיס החיוני של אמונה בצדקתנו, בזכותנו. "אני לא רק נכד, אני גם לוחם, ובעוד ימים ספורים אני יוצא לסבב שירות חמישי בלבנון", העיד אלעד על עצמו. "השבנו לאויבינו כגמולם. בשאון הקרב, כולנו אחים, יחד במשימה להגן על ישראל, אבל שיח מפלג רק מחליש אותנו. כשאני חושב על סבא, המוטו שלו היה 'ויעשו כולם אגודה אחת'. הוא מנע בגופו מלחמת אחים ויזם את האחדות הלאומית". מיכל דיאמנט הנכדה דיברה על היגון והגאון שהיו מנת חלקנו בשנה וחצי האחרונות, היגון - 7 באוקטובר, הגאון - 13 ביוני, הניצחון על אירן. גם היא דיברה על הצורך בהסכמה לאומית רחבה כדי לשרוד, וקבלה על כך ש"מנהיגינו אינם מובילים להסכמה רחבה". ההתרפקות על זיכרו של יצחק שמיר אינה רק נחלת המעטים שבאים ביום השנה לתת כבוד והוקרה למנהיג שהיה "כסלע איתן". דבריו - כפי שאמר ח"כ אוחנה - "ממשיכים להאיר את דרכנו ולהוות מפת דרכים למדינת ישראל גם כעת", כשהוא מצטט מנאום ראש הממשלה ביום העצמאות תשל"ט: "בין מהלכי השלום מזה ומבצעי מלחמת מגן מזה, מזדקרת בבהירות מופלאה דרכו של העם היהודי בארץ ישראל, דרך רבת סיכונים אך ישרת לב, דרך חצובה בסלע ההכרה ההיסטורית: למדברים שלום - מושטת היד בכנות, בידידות, בנכונות, בפתיחות ובנדיבות, ולבאים להצמיתנו ולהשמידנו - מושט ללא היסוס אגרוף הברזל המבטא את רצון החיים של עם עייף מטבח בניו והנאלץ להלום ולהכות בלי רחם באויביו, אשר הינם גם אויבי החיים והשלום". עוד זמן-מה התרפקו הבאים על זיכרם של יצחק ושולמית, לא לפני שזרים כיסו את מצבותיהם והקהל שר את שני ההימנונים: "חיילים אלמונים" ו"התקווה".