שוב סירבה היועצת המשפטית להגיע לשימוע בפני ועדת השרים שאמורה הייתה לדון בהדחתה. לטענתה, ועדת השרים איננה חוקית, משום שהוועדה שאמורה לדון בהדחתה היא ועדה אחרת, שהרכבה נקבע בדוח ועדת שמגר משנת 1998, שדנה, בין השאר, בדרכי המינוי וההדחה של היועץ המשפטי. חלק מהמלצות הוועדה אומצו על-ידי ממשלת ברק בהחלטת ממשלה משנת 2000. מבלי להיכנס כרגע לשאלה האם החלטת הממשלה הנוכחית לשנות את הליך ההדחה חוקית או לא, ראוי רק לציין שבעוד שהיועצת נתלית כמוצאת שלל רב בהמלצותיה הפרוצדורליות של ועדת שמגר, היא מצפצפת צפצוף ארוך ורבתי על ההמלצות המהותיות שלה. כי זאת יש לזכור: חוץ מלקבוע הליך מסוים, ועדת שמגר גם דנה בשאלה מתי, מבחינה מהותית, יהיה מוצדק להדיח את היועץ המשפטי. והוועדה קבעה, כאחת מעילות ההדחה, את קיומו של משבר אמון חריף בין הממשלה לבין היועץ, שמתבטא בקיומם של חילוקי דעות מתמשכים, המונעים שיתוף פעולה יעיל בין הממשלה לבין היועצת שלה. מיותר לציין שעילת ההדחה הזאת מתקיימת, באופן קיצוני ובוטה, כבר תקופה ארוכה. ולא, כטענותיה השקריות של היועצת במכתביה, משום שהממשלה מעוניינת ביועץ משפטי "מטעם" שיעשה כל מה שהממשלה מבקשת, אלא משום שהיועצת המשפטית עצמה מועלת בתפקידה, ובמקום לאפשר לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת החוק, נוקטת, פעם אחר פעם, גישה לעומתית כלפי הממשלה. כך עשתה היועצת בתיקים חשובים ומרכזיים - כמו בבג"ץ הסבירות, בבג"ץ הנבצרות, ובפרשיות המשפטיות סביב פיטוריו של ראש השב"כ היוצא ומינויו של ראש השב"כ החדש, וכך גם בתיקים חשובים פחות כמו בג"ץ אודליה מינס, אותה ייצגתי - פרשיה "קטנה" אומנם יחסים לדוגמאות האחרות, אבל מזעזעת ממש מבחינת התנהלותה השערורייתית של היועצת, שאף זכתה לגינוי נדיר בפסק הדין שבו עמדתה נדחתה. במילים אחרות, גם ההיתלות של היועצת בדוח ועדת שמגר - היתלות סלקטיבית היא. בבחינת תוכו זרקה וקליפתו אכלה. וכל מי שבוחן את השאלה במשקפיים המהותיים יודע היטב - היועצת המשפטית לממשלה מועלת בתפקידה כבר תקופה ארוכה. אין שום היגיון - לא משפטי, לא משטרי, ולא מוסרי, בהמשך כהונתה. להפך. המשך כהונתה הוא שערורייה משפטית, משטרית, ומוסרית. כל יום שבו היועצת המשפטית לממשלה לא מתפטרת מתפקידה הוא עוד יום בו היא, וכל "קהילת המשפט" הנכבדה התומכת בה, יורקים בפרצופו של הציבור הישראלי. והציבור הישראלי - לא ישכח.