כשסיימתי לקרא בנשימה עצורה את ספרה של הסופרת היהודייה, קריסטין הרמל "הבת מפריז", תקפו אותי מחשבות הרהורים על גיבורות הספר, שלוש אימהות המתמודדות עם חרדותיהן, דאגותיהן ומשבריהן אי-שם לפני שמונים שנה בימי הסופה והסער.
קראתי אודותן וראיתי אותנו, אומה שלימה הנלחמת את מלחמותיה הצודקות ביותר, הנאבקת על קיומה, החרדה לגורלה, היראה מעתידה, הנאבק על חירותה, מאבק לחיים של חופש, חיים של דרור. המסע המטלטל והנורא שעוברת אומה שלימה מאז טבח שבת שמחת תורה, הוא מסע של כאב וייסורים, תוגה וצער, שכול ואלמון, הוא גם מסע של רוח גדולה, של עורף איתן, של ערבות הדדית, של אחריות לאומית.
כשקראתי בספר על ימי החושך, ימי האימה, ימי האובדן וחוסר הוודאות, ראיתי את ימי האימה שלנו אז באותו יום מר ונמהר, ראיתי את האובדן העצום, את העוז של משפחות השכול, שמעתי את הספדי הגבורה, הזדעזעתי מקריאת הברית היהודית, "שמע ישראל", הזלתי דמעה עם הפצועים, התפללתי לשוב החטופים, חיבקתי את הצער ונעטפתי בתקווה.
לאחר קריאת הספר ותהליך עיבודו ראיתי את העם היפה כל ימות השנה, את עם ישראל, הנאבק ברחובות, המתעקש על אמונתו וערכיו, החולק, והנה הוא מופת של עם, הרוח היהודית-ישראלית שניעורה מאז טבח שבת שמחת תורה, מחזירה לאומה הישראלית את הטוב הגדול הצפון בה.
שנה ושמונה חודשים אלפי נשים ממשיכות לבשל למילואימניקים, לכבס מדיהם, אלפי גברים מתייצבים לברביקיו לשמח את החיילים, מחוות אנושיות נפלאות, התגייסות עצומה להנצחה, אלפי אזרחים המתייצבים במחאות למען החטופה והחטופים, אלפי נערות מתגייסות כשמרטפיות לנשות משרתי המילואים, אומה שלמה מתייצבת מאחורי אריות האומה הגיבורים ומעניקה באהבה.
שנה ושמונה חודשים יהודים מהגולה נרתמו ונרתמים לרכוש ציוד יקר לגיבורים, לחבק את משפחות השכול, לארח את משפחות החטופים, לתרום לשיקום הגולים בתוך עמם, לעמוד לצד המדינה היהודית-דמוקרטית היחידה בעולם ולשמור עליה בדרכם. שנה ושמונה חודשים ממשלת ישראל פועלת במלא העוצמה להיטיב עם משרתי המילואים ובני משפחותיהם, תומכת בעסקים, מחבקת את המשפחות במענקים, נוכחת בשלל חוקים המיטיבים עם משרתי המילואים.
שנה ושמונה חודשים המחלוקות בתוך העם המיוחד הזה נמשכות, כשהן מתוך כבוד ואחריות הן בריאות, הן חשובות, הן הכרחיות, מי כמונו יודע כמה חשוב הדיון, השיח כמאמרו של רבי חמא בר חנינא, "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה". שנה ושמונה חודשים, רובו המכריע של העם שב למקומו הטבעי, שב למרכז מהקצוות הנוראיים בהם היה מצוי עד לערב טבח שבת שמחת תורה, או אז כפו עלינו מבקשי רעתנו ואויבנו לנער את אבק המחלוקת והשנאה וללבוש את כותונת האחים.
כמו לפני שמונים שנים כן עתה, הערבות ההדדית מנצחת, מחירה כואב, מחירה בשריטות בנפש, בייסורי הנשמה, במאבק לשיקום, בכאב היתמות והשכול, האלמון והגעגוע, בציפייה המטלטלת לשוב החטופים, בכאב בני משפחותיהם ואוהביהם, אך משנתבענו לשלם בדם ובדמעות, התלכדנו, צמצמנו רווחים, חיזקנו שוב את המכנה המשותף, ביצרנו את ה-יחד וכאותן נשים גיבורות ב"הבת מפריז", הבטחנו לא לוותר, לא להתייאש, לאהוב, לסעוד, להושיט כתף תומכת, לחיות אחד למען השני, אחים אנחנו. העם היפה כל ימות השנה לגיבורנו התהילה ולנו זר גדול, זר של ניצחון, אחים אנחנו.