דווקא ברגעים שנדמה היה לנו שהמהפכה המשטרית מאבדת גובה, דווקא אז, באותה שבת ארורה, נשמעה הסירנה. אותה סירנה שתחמה את החג ו/או את החגיגה, והביאה עלינו את האבל, את המלחמה הנוראה שאיש לא חשב שתגיע, וש'הניצחון המוחלט', שעליו הכריז ראש הממשלה, כלל לא התייחס לאויבים מחוץ, אלא לאויביו מבית. כן, לאויבים מבית שהיו באמת כפסע מהשגת הנצחון המוחלט על הממשל.
ככל שחולף הזמן, ההנחה שהידיעה על פרוץ המלחמה כן הייתה ידועה לגורמים בכירים, בכירים מאוד, אבל אחד מטעמו נתן לה לפרוץ, כאילו אומרים לעצמם יהיה מה שיהיה, אנחנו חזקים ומוכנים, ורע לא יצא מזה...
כל צד חשב שהוא ירוויח ממנה, מהמלחמה משהו. לאומי, פוליטי, אזרחי, וכדומה. מה שלא היה ידוע היא העוצמה שלה, וכמובן אכזריותה, שהתבהרה בתום יום השבת הארורה, כפי שבאה לידי ביטוי בשטח ביממה הראשונה, מצד החמאס, ונכון להיום בהתהפך היוצרות, מצד ישראל. כל מה שנעשה היום בעזה, הוא כל כך מבולבל וכל כך מבלבל, שתפקידו בעיקר לשרת את השליטה על השיח, ובחלקו להציג את יכולותיה הצבאיות של ישראל.
אובדן כל הגבולות, גם אלו האנושיים, שהיה נראה שהוא בחסות החמאס בלבד, חלחל לצערי גם לצה"ל. אם זה היה נשאר במסגרת הממשלה, לא היה ברור מזה. כלומר, זה היה נראה סביר מתוך ידיעה מי נמצא שם. אולם, החלחול לצה"ל אינו מבשר טובות. נהפוך הוא. מסתבר שצה"ל אינו יכול להיקרא הצבא המוסרי בעולם. הוא אינו בודק את הידיעות המתקבלות ואינו בוחן את אחריותו לנעשה על-פי הדיווחים. התוצאות בשטח אינן מעודדות. כל מה שנדרש היום מאלו שמאמינים שעדיין ניתן לשנות את המצב הוא להתייצב בהפגנות. זה הכלי היחיד שנותר בידי האזרחים, להציג מורת רוח מהנעשה כאן.