כדי לאבחן את המתרחש בישראל בשנים האחרונות, כדאי להתחיל במנהיגנו - בנימין נתניהו. מטאוריט שפרץ משורות הימין ונתפס כמבשר הבשורה בעיני אזרחים רבים. אפילו אני האמנתי שסוף-סוף מגיע מישהו חדש ורענן. אומנם כבר אז היו סימנים לנהנתנות, לרצון לשלוט ללא סוף וליכולת פנומנלית לתעלולנות פוליטית, אך כנראה שהיינו מסונוורים מכדי לראותם. במילים פשוטות, נתניהו הוא אמן המילים והמכירות. הוא יודע לומר בנחישות את מה שמי שעומד מולו או בדרכו רוצה לשמוע. למרבה הצער, זהו כלל מוביל בעולם העסקי שהשתרש בחיינו. בעבר קראו לזה "שקר לבן"; היום, השקר הלבן הפך לאמת מוחלטת, לעובדה.
אבל לנתניהו צמח אח תאום פוליטי - אהוד ברק, מטאוריט שצמח מהצד השמאלי של המפה. בניגוד לנתניהו, שהגיע מהעולם העסקי עם אוריינטציה אמריקנית, אהוד ברק גדל בקיבוץ והיה רמטכ"ל מוערך. גם הוא אמן מילים ויודע לומר את מה שמי שמולו או בדרכו רוצה לשמוע.
ועם זאת, למרות ניסיונו המרשים, ברק פעל כמטאוריט מתוכנן. כשהבין שמקומו בפוליטיקה נחתם, הוא הנחית אותו ללא פגע - בשקט, בלי רעש מיותר ובלי "אכלו לי, שתו לי". הוא יודע לסגת לאחור ולהחריש. ודאי תאמרו "שטויות", ברק עומד מאחורי המחאה. התשובה היא כן ולא. כן, הוא משתוקק לראות את נתניהו נעלם מהחיים הפוליטיים, והשקיע בכך לא מעט. אך הוא עושה זאת בעצימות מבוקרת, בדיוק כמו יתר חבריו וחברותיו למחאה. לאהוד ברק יש גבולות, מה שלא נראה אצל נתניהו, שעושה הכל כדי לשרוד.
ה"מטאוריט" נתניהו שומר על המרחק, בדיוק כמו תעלולן בקרקס. נתניהו הוא תעלולן פוליטי משובח; הדבר היחיד שמעניין אותו זו רשת ביטחון שתשמור עליו גם במקרה של תעלול לא מצליח. אפשר לומר שבמידה מסוימת, ברק וחבריו מספקים לו את רשת הביטחון החזקה בעזרת מנגנון "רק לא ביבי". הם מפרשים מילים אלה כמנגנון ליצירת לחץ על נתניהו לפרוש, ואילו אוהדי נתניהו מפרשים זאת כעוד ניסיון לפגוע בהם. כפי שבעבר כינו אותם "צ'חצ'חים" - מילה ששירתה את מנחם בגין בהצלחה מרובה - כך האמירות "רק לא ביבי" ו"אתה הראש, אתה אשם" משרתות את נתניהו במסגור ברור, כמו שאמר אז לרב כדורי: "הם שכחו מה זה להיות יהודים". נתניהו טווה את רשת הביטחון שלו באמצעות מילים והבטחות, מנגנון שכנוע בסיסי שהצליח מאז ומתמיד לסחוף אנשים שחשים מאוימים. המעניין הוא שהנטייה במקרים כאלה היא להיצמד למנהיג הסמכותני ולאמץ אותו כמוצא לכל הצרות, אמון כמעט עיוור, ללא ביקורת של ממש.
אם נחזור לנקודת הפתיחה, ישראל תלויה בלעדית בבנימין נתניהו - שליט שנבחר בדרך דמוקרטית. הוא דאג לבסיס תומכים חזק במפלגתו ושולט בה ביד רמה. רק לאחרונה הוא הפסיק את כהונתו של ח"כ יולי אדלשטיין בוועדת חוץ וביטחון, משום שאדלשטיין לא נענה לדרישתו לייצר חוק שיתאים לחרדים. תוך כדי שליטה במפלגתו, שבה חברי הכנסת מבינים שהם מחויבים אך ורק לו, הוא מצליח לזגזג בין השותפים לקואליציה. בשל כך, הוא נעתר כמעט לכל בקשה של המפלגות הקיצוניות לא להפסיק את המלחמה, וכעת נעתר גם לדרישת החרדים, שפרשו מהקואליציה, לחוקק חוק שיאפשר הלבנת השתמטות של אברכים משירות צבאי. לכל אלה שמדברים על-כניעת נתניהו לחרדים, אזכיר את ועדת טל וחוק טל שאהוד ברק הוביל. קריאת השורה התחתונה תראה שגם הוא נכנע לדרישות החרדיות ולא לצרכים של מדינת ישראל.
התיאור עד כה מצביע על שינוי בתפיסה הדמוקרטית בישראל: לא עוד ממשלות שמתרסקות כעבור זמן קצר, אלא ממשלה ששומרת על יציבותה גם בעקבות אירוע מטלטל כמו 7 באוקטובר 2023. ממשלה שבזכות נתניהו מצליחה להסיר מעליה כל אחריות ואשמה במה שלא עובד טוב - למשל, הטבח באוקטובר, התבוססות צה"ל בבוץ העזתי, וחוסר היכולת לשחרר חטופים בעודם בחיים.
במקרה סבוך כזה, על האזרחים להתעורר בזמן, שכן כעת הממשלה פועלת ללא בלמים ואיזונים. הרשות היחידה המתפקדת במלוא עוזה היא הרשות המבצעת, שדורסת את האינטרסים האזרחיים כדי לשמר את יציבותה. אסור לשכוח שלצד המתקפה המוצלחת של חיל-האוויר באירן, העורף היה חשוף וחסר אונים, למרות ההגנה האווירית הישראלית המשובחת. אני חוזר על הצעתי, שהועלתה לפני זמן לא רב, להכריז על אי-אמון אזרחי; לערוך סקר אזרחי רחב היקף שבו נשקף את החרדה שלנו האזרחים ממשטר סמכותני שאפשר לכנותו "דמוקטטורה". משטר שבו הממשלה פועלת כמעט ללא הפרעה, כנסת שבה יש רוב של 68 חברים, ומערכת משפטית תחת הפגזת תודעה שלא ראינו מעולם.