המשפט "הזדמנות היא שמו של אלוהים כאשר לא רצה לחתום את שמו", מיוחס לאברהם-יהושע הַשְׁל (אברהם יהושע השל), הוגה דעות, רב, פילוסוף ומשורר של המחשבה היהודית-אמריקנית במאה ה-20.
הזדמנות היא לא רק חלון - היא מראה, היא לא מבטיחה עתיד, אלא בוחנת את ההווה וכשאנחנו מסרבים לראות אותה, זה לא כי לא הייתה שם אלא כי לא העזנו להביט בעצמנו. ברגעים של כאב, של הרס, של ספק - נפתחות דלתות שקוראות לנו לעצור, לשאול, לבחור אחרת, אבל כשאנחנו עוצמים עיניים, זה לא הזמן שעובר זו ההזדמנות שמתרחקת והיא לא תחזור באותה צורה, באותו מחיר, עם אותם אנשים. הזדמנות היא מתנה בלי תוקף - אבל עם תוצאה וכששמו של אלוהים אינו חתום עליה, האחריות כולה עלינו לא כי אנחנו יודעים הכל - אלא כי אנחנו מרגישים, ומרגע שהרגש כבה - גם הבחירה מתה בסוף. לא נישפט רק על מה שעשינו אלא על מה שיכולנו לעשות - ולא העזנו.
גילוי נאות, אני לא אשת צבא, לא מומחית לביטחון, לא מתווכת בינלאומית, אני אזרחית והדברים כאן אינם תחקיר, אינם ניתוח אסטרטגי ואינם נבואה. הם אך ורק ניסיון כן לומר נשבר לי הלב לא רק מהכאב - אלא מההחמצה. מאוקטובר 2023 ועד היום - נפתחו שוב ושוב דלתות ולא העזנו לעבור בהן, לא כי לא יכולנו - אלא כי לא רצינו לראות, כי העדפנו להיאחז בכוח - גם כשכבר לא נותר בנו כוח.
ב-7 באוקטובר: הדלת הראשונה נפתחה. היום ההוא קרע את כל מה שחשבנו שיישאר שלם, ילדים, נשים וגברים נחטפו, נרצחו, בתים עלו באש - אבל גם האמון נרצח. ופתאום - בין כל הרסיסים - נפתחה דלת. לא דלת לניצחון, אלא דלת לבחירה: לעצור. לשאול, להרגיש. אבל המדינה לא עצרה. אנחנו המשכנו לרוץ, מדממים, עוורים למחיר. כאילו שאם נמשיך לנוע - הכאב יתעמעם. כאילו שאם נמשיך להחזיר אש - אולי נרגיש שוב שליטה. אבל השליטה אבדה מזמן. בין אוקטובר לינואר, הזמן לא עבר - הוא נגרר. חודשים של תקווה מהולה בייאוש, של כמעט הסכמות, כמעט חזרות הביתה, כמעט רגיעה. ובין כל כמעט - עוד הלוויה. עוד צילום מטושטש. עוד לילה בלי שינה.
נובמבר 2023 - שחרור ראשון של חטופים. רגע של נשימה - שלא הפך למדיניות. מאי-2024 הצעה מתונה דרך מצרים וקטר - שנדחתה בגלל עיקרון. יולי 2024 - כמעט הסכמה. כמעט נוסח סופי, כמעט חיים. דצמבר 2024 - מתווה בינלאומי - נדחה בשל חישובים פוליטיים. ינואר 2025 - סוף-סוף - עסקה. הפסקת אש. שחרור. וכשההסכם סוף-סוף נחתם בינואר 2025, לא הייתה שמחה גדולה, רק הקלה כבדה. כמו משא שהונח, לא כי נגמר, אלא כי לא היה אפשר לשאת אותו עוד. ישבנו מול החדשות וראינו את התמונות - פנים שאבדו בזמן ושבו. ואז זה היכה בי: לא השטח השתנה, לא התנאים הפוליטיים, אלא אנחנו. הסכמנו, לא כי הבשיל הרגע, אלא כי נגמר התירוץ. למדנו בדרך הקשה שאפשר היה אחרת. שהמחיר לא נגבה רק בחיי לוחמים או בהחלטות ביטחוניות - אלא בכל פעם שוויתרנו על האנושי בשם האסטרטגי.
אבל הרגע שהכי שבר אותי היה בשולחן הממשלה, כשמישהו לחש", זה לא הזמן" כאילו יש רגע נכון למוסר, כאילו חמלה דורשת תיאום יומנים. החמצנו לא את הניצחון - אלא את ההזדמנות להיות אנושיים בין שטח פילדלפי לנצרים. הייתי רוצה לראות הנהגה שמבינה שהפסקת אש - איננה כניעה. היא לא חולשה - היא אמירה אמיצה ואז המציאות - נאלצת לשתוק.
אז מה עכשיו? אין לי פתרונות, אבל יש לי שאלה לא מה יכולנו להשיג אלא מה בחרנו להפסיד, פחדנו יותר מהאפשרות - מאשר מההחמצה. ההחמצה אינה רק תוצאה - היא בחירה, נכון, לא תמיד יש לנו שליטה על מה שקורה אבל תמיד יש לנו אחריות על איך להגיב. בסוף ויתרנו על ההזדמנות להיות הגרסה הראויה שלנו לעצמנו. ואולי באמת - אלוהים לא חתם על ההזדמנות, אך דווקא כשאין חתימה מלמעלה - האחריות לחתום יורדת אלינו.