צילה ירון שנפטרה לפני שנתיים אהבה אומנות ישראלית ואומנים ישראלים. היא רכשה עבודות לפי משיכתה אליהן באופן אינטואיטיבי ורגשי ולא לפי חוקים, תכתיבי ייעוץ או כדאיות. העבודות שנאספו באופן אינטואיטיבי כוללות צילומים, ציורים אבסטרטיים ופיגורטיים לצד עבודות תלת ממדיות כמו כדים לדוגמה. העבודות שנאספו באופן אינטואיטיבי כוללות עבודות דו-ממדיות לצד עבודות תלת ממדיות כמו כדים לדוגמה, עבודות פיגורטיביות ועבודות מופשטות. היוצרים הם אומנים ידועים, לצד אנונימיים או כאלה שלא חדרו להכרה הציבורית, צעירים וותיקים, בני דתות שונות. הן נרכשו מתוך אהבה ליצירה ובשלב ההמשך לאומנים איתם יצרה קשר ולעיתים אף תמכה בהם. היצירות ניתלו בביתה הפרטי וסודרו תוך יצירת דיאלוג בינן לבין עצמן ובינן לבין החללים הביתיים בהם הוצבו או ניתלו.

גם בתערוכה השכילה האוצרת ליצור דיאלוגים חזותיים ורעיוניים, בין קבוצות של עבודות. צילה ירון שהייתה מעצבת בעצמה ו"תלמידה נצחית", נמשכה בעיקר ליצירות עשירות מרקם וצבע. "בעיקר אדום" כפי שמעידים עליה בני משפחתה וחברות, בסרט המעניין המוצג בחדרון נפרד בתערוכה. אך היא רכשה גם עבודות קודרות יותר, שרוכזו במכוון בחדר נפרד. לא בכדי בחרה האוצרת שרי גולן לתלות על קירות החדר בו מוקרן הסרט שתי עבודות, האחת "טבע דומם" של סימה סלונים (שמן על בד, 1940 בקירוב), והשנייה "משפחה של אהרון גלעדי (שמו על בד, שנות השישים של המאה העשרים). המתייחסים לאותם מרחבים אינטימיים ותפנימים שהיו קרובים לליבה של האספנית. באולמות המרכזיים סודרו יתר העבודות והכדים לא לפי סדר כרונולוגי, אלא לפי ההתאמה הצורנית, התימטית או הרעיונית ביניהן.