מערכת הביטחון בדרבון מערכת המשפט "שוברת את הכלים" בין לבין, כבר החל צה"ל בשליחת עשרות אלפי צווי גיוס לצעירים חרדים בגיל הגיוס (מלש"בים), גם בידיעה שההיענות להם תהיה אפסית. נראה אפוא כי קברניטי צה"ל בחרו לנקוט במאפיינים של "ראש קטן" וליישר קו עם מערכת המשפט – הגם שטרם גובשה נוסחה מוסכמת של "חוק גיוס", ולמעשה ההליכים הפרלמנטריים בנדון שקועים עמוק במבוי סתום, על כל המשתמע מכך. לא יהא זה מופרך להניח שהגישה המשפטנית הטוטאלית המתעקשת על הליכה עם "הראש בקיר" בהקשר לאכיפת עקרון "השוויון בנטל" לאלתר – נעשית בכוונת מכוון, בסוג של צרות עין, וכמהלך לעומתי כלפי הממשלה הנוכחית. יש לתהות האם מערכת המשפט, על מרכיביה, פועלת בסוג של חלל ריק, משל מדובר בסוגיה סטרילית העומדת בזכות עצמה שיש לטפל בה, ללא כל זיקה להקשרים ברמה הלאומית – על אחת כמה וכמה בעת מלחמה? כלום זוהי באמת ובתמים העת הראויה לתקן עוולה נצחית כמעט, מורכבת ונפיצה מאין כמותה – כזו שיש בה פוטנציאל לקריעת שסע נוסף בחברה הישראלית, ייתכן אף השסע החמור שבהם? הניגודיות בין סוגיות של דת ומדינה – משנתו המושכלת של בן-גוריון סוגיות של דת ומדינה, והמתח בין שני מתחמים אלה, מלווים את המערכת הפוליטית הישראלית משחר ימיה. מטבע הדברים, נתפסה סוגיית השירות בצה"ל – כמו גם שמירת השבת – כאבני בוחן להיתכנות לשילוביות של הסקטור הדתי בחברה הישראלית. בהקשר זה צוטט ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, שזכה לתואר "אבי האומה", באומרו כי: "... הייתי נחוש בקביעה כי ישראל חייבת להיות מדינה חילונית, נשלטת על-ידי ממשלה חילונית ולא רשות דתית, ועל כן עשיתי ככל הניתן לשמור את הדת מחוץ לממשלה ומחוץ לפוליטיקה..." באותה נשימה יש גם עניין ברגישות המודגשת שגילה בן-גוריון בטיפול בנושא חוק הגיוס. כך אמר: "...כאשר ביקשתי להציג את חוק הגיוס לשירות לאומי, המפלגות הדתיות הבהירו שהן תומכות בעניין, אולם הן עמדו על כך שכל המטבחים בצבא יהיו כשרים. מטבחים כשרים היו מבחינתם בעלי חשיבות מן המעלה הראשונה, בעוד מבחינתי היה זה אינטרס משני. היה זה מחיר שהייתי מוכן לשלמו בתמורה לתמיכה מלאה של מפלגות אלה בסוגיה בעלת חשיבות ביטחונית חיונית. לו הייתי מסרב לדרישתם, הגם שהיו עדיין מגבים את חוק השירות הלאומי, הרי שהייתה נותרת ברקע מידה של כעס ותרעומת בקרב המגזר הדתי באוכלוסייה. לעומת זאת, נמתחה עלי ביקורת נוקבת בכנסת על-ידי כמה מפלגות שמאל בטענה שנכנעתי למעשה לכפייה דתית, אולם הערכתי שהצדק היה עמי בעצם ההבאה בחשבון של כל האינטרסים הנוגעים לביטחון הלאומי". לבד מכך, דוד בן-גוריון הפנים יותר מכל עמיתיו כי "תמיד יהיה זה קשה ומורכב יותר [לטפל בהפרות חוק] כאשר המניע להפרות החוק נובע מאמונה דתית עמוקה." בהקשר זה נדרש בן-גוריון לדילמה שעמד בפניה בהינתן הבדלנות של אנשי "נטורי קרתא", כך הדגיש: "...אני מגלה סובלנות כלפי כל פעילות דתית אשר מתנהלת במתחם הלגיטימיות, ומתנגד בתוקף לכל פעילות בלתי לגיטימית, גם אם זו מבוצעת על-ידי הזרם הדתי הקיצוני ביותר דוגמת 'נטורי קרתא'... יש לנקוט באמצעים כדי לרסן אותם, אולם אין המדובר בצעדים מקובלים. ואכן יש סיבות מיוחדות מדוע יש לנהוג בהם בכפפות של משי. אני מאמין ש'נטורי קרתא' היא קבוצה שפנתה לדרך מוטעית, אולם אני משוכנע בהחלט שהם כנים לחלוטין. העובדה שהם מהווים קבוצה קטנה היא סוג של נחמה". גישתו הכמו-רומנטית של בן-גוריון בהקשר לעצם הרעיון לנקיטה בסנקציות כלפי החרדים משתקפת בהבהרה כי: "הם ['נטורי קרתא'] מייצגים עולם שרובנו באנו ממנו, עולם שהכרנו בילדותנו, עולמם של סבינו אשר היה להם אותו עולם מושגים, אותה השקפת עולם, אותו לבוש, אותם זקנים; הם נראים בדיוק כמו סבינו. כיצד אם כן ניתן להשליך את סבך אל בית הכלא, גם הוא יידה עליך אבנים?" (הערת הכותב: המובאות הנ"ל לקוחות מהספר "בן-גוריון מביט לאחור" – שיחות עם משה פרלמן). הפניית זרקור אל מגמה שקטה של שילוב חרדים בצבא בין כה וכה, מבלי תלות בחוק הגיוס, מתקיים כל העת תהליך בפרופיל נמוך של גיוס חרדים לצה"ל ולמערכת הביטחון – אם במסגרות ייחודיות, דוגמת חטיבת "חשמונאים" וגדוד "נצח יהודה", וכן שילוב חרדים בפלוגות של מג"ב. באותה נשימה יהיה נכון גם להפנות זרקור לתוכנית "קודקוד", אשר מכווינה צעירים חרדים (בבני 26–21) להכשרה במסלולי היי-טק במטרה לשלבם בתפקידים ייעודיים במערכת הביטחון. תופעה מעודדת זו טרם התקבעה כמשקפת מגמה של גרף עולה, אולם עשויה להיחשב כסימן מבשר נוסף למאמץ להשתלבות של חרדים – ובכלל זה נשים חרדיות – בחברה הישראלית הכללית. הדעת נותנת כי טרם הפעלת סדרה של סנקציות, אישיות ומוסדיות, כלפי החרדים – בהינתן השתמטות מגיוס – שומה שתינקט מדיניות של תמריצים וצעדים בוני אמון מול פלגים מתונים בחברה החרדית, בקונטקסט של גיוס לצבא. על המערכת הצבאית להתאמץ להפנים את הצורך להבין את מאפייניה הייחודיים של החברה החרדית ולכבד את אורח החיים שלה. לשם כך נדרשת מידה רבה של אורך רוח, ועיצוב שפה משותפת בין ערכי צה"ל לבין אילוצי הסף של החברה החרדית. חוסר הרציונליות בהפעלת צעדי אכיפה טוטאליים עוד לא מאוחר לעצור ולבחון בכובד ראש את ההיגיון הטמון בהפעלת "מארבי ציד" של המשטרה הצבאית ללכידת "עריקים להלכה" – כאלה שקיבלו צווי גיוס אך מיאנו להתייצב. מעצרים המוניים של חרדים, לא זו בלבד שיצטלמו רע מאוד, אלא שיעצימו את רף העוינות שבין החברה החרדית לבין החברה הכללית בישראל. הפעלת "מקל גדול" כלפי מגזר דמוגרפי נרחב, המקיף כ-15% מאוכלוסיית המדינה, רחוקה מלהיות רעיון ראוי ואנושי – ועלולה לגרום להדרה של קהילה בת יותר ממיליון אזרחים, או לחלופין להסתגרות-יתר של בני העדה החרדית, עד כדי דרדור יחסי הגומלין עם מדינת ישראל למתכונת שתדמה ל"נטורי קרתא". ספק אם מישהו בישראל ישאף להוביל לתולדה כה הרת אסון מבחינת מדינת ישראל. הקמתם של מחנות מעצר לקליטה המונית של "עריקים" חרדים – תקבל, כמו בהכרח, הקבלה בעלת קונוטציות שאיש לא היה חפץ להעלות בדעתו מנבכי ההיסטוריה של העם היהודי. בשולי הדברים יש לתת את הדעת גם למשמעויות הלוגיסטיות שיהיו כרוכות בהפעלת מערך מתקני הכליאה הייעודיים. לכל הדעות – רעיון עוועים, אשר מוטב שייגנז בטרם יקרום עור וגידים. "הכול פוליטי" – הקמפיין המניפולטיבי והסיכונים בצידו מבט איכותני, לו היה מופנה כלפי סוגיית גיוס החרדים – וקונקרטית בהתייחס לטרלול סביב "חוק הגיוס" – היה מעלה כי גם כאן "הכול פוליטי". מחד-גיסא, הקמפיין האגרסיבי המתוחכם הממסגר את השתמטות החרדים – בפרט בעת מלחמה – כמקור כל הצרות, ותובע החלת עקרון "השוויון בנטל" ללא פשרות, כאן ועכשיו; ומאידך-גיסא, העיסוק המלאכותי והתגרני ב"חוק הגיוס", לכאורה כמנגנון פרקטי ורציני לגיבוש פתרון מוסכם בסוגיה זו – הרי אלו הם צדדים של אותו מטבע. שהרי נהיר כי כל נוסחה של חוק גיוס, בוודאי כזו שתהיה מקובלת על המפלגות החרדיות, תונח לפתחו של בג"ץ ותיפסל על-ידו. לפיכך, אין אלא להפנים כי סוגיית גיוס/השתמטות החרדים מנוצלת בתחכום כסוג של נשק אסטרטגי בידי האופוזיציה, מערכת המשפט ותקשורת המיינסטרים – כדי לפורר את הברית המסורתית בין מפלגות הימין לבין המפלגות החרדיות. יש להודות ביושר כי הסבירות להחלה מעשית של עקרון "השוויון בנטל", בכל וריאציה של "חוק גיוס" – או לחלופין, פועל יוצא של סנקציות משתקות – אינה מעשית כלל ועיקר. בנסיבות אלה, יש להתריע מפני היתכנות למינוף זדוני של הסנטימנט האנטי-חרדי על-ידי גורמי מחאה פעילים – כדי לעודד השתמטות של מלש"בים, ולו בשם עקרון "השוויון", בהיפוך מגמה. האם נלמד הלקח מעידוד אי-ההתנדבות/סרבנות לשירות מילואים טרם אסון 7 באוקטובר 2023? ספק רב. שכן, מובילי המחאה הוכיחו שלא יהססו להפעיל את "נשק יום הדין" – ובלבד שיסלקו את שלטון הימין אשר נבחר באופן לגיטימי.