מדי מוצאי שבת, עשרות, ולעתים אף מאות (200-150) אנשים, מתכנסים ב"צומת הקיבוצים" בעמק המעיינות. זו אינה הפגנה אלא עצרת מחאה והזדהות שקטה וכואבת עם 50 החטופים שעדיין נמצאים בידי חמאס. המפגש הזה מהווה נקודת אור של אנושיות דווקא בזמנים קשים אלה, כשהוא מפגיש בין תושבי קיבוצים דתיים וחילוניים ביחסים יפים של כבוד הדדי.
שיח סובלני בנוף של קיטוב
אחד המאפיינים הבולטים של עצרת זו הוא השיח המתון, הסדור והסובלני השורר בה. בניגוד לזירות רבות אחרות בחברה הישראלית, כאן אין צנזורה. דתיים וחילוניים, אנשי שמאל וימין, מכל העדות והמוצאים, מגיעים ומבטאים את עמדותיהם, גם כשהן שונות.
דוגמה בולטת לסובלנות זו התרחשה לפני שבועות אחדים: אחת המשתתפות דיברה על ההרג שמחולל צה"ל ברצועת עזה. תגובת הקהל הייתה מורכבת; רבים חשו אי-נוחות, לאו-דווקא בגלל התנגדות לדברים עצמם, אלא מתוך תחושה ש"לא זה המקום ולא זו העת" לדון בכך, כל עוד החטופים בשבי. פסית, מנחת ההפגנות, אישה דתייה נבונה ונמרצת, זיהתה בחושיה החדים את הפוטנציאל שבהבעת הדעה הזו. ביושר אינטלקטואלי נדיר, היא הודתה שהדברים אינם מקובלים עליה אישית, אך באותה נשימה קראה לשיח מכיל וסובלני ואף עודדה ביטוי של דעות שונות. תגובתה זו מדגישה את חשיבות השמירה על מרחב פתוח לביקורת, גם כשהיא קשה לשמיעה, ומבדילה את העצרת ממקומות אחרים שבהם חופש הביטוי מצומצם.
כשקריאות "רק ביבי" הופכות לאלימות מילולית
העצרת מתקיימת באווירה של שקט יחסי, ולרוב אין בה צורך בנוכחות משטרתית. המשתתפים אינם מתריסים או מנאצים איש, וגם הביקורת, כשהיא חריפה, מבוססת על עובדות ומנומקת. אך לצד זאת, הם נאלצים להתמודד עם תופעה חוזרת: קריאות "רק ביבי" וצפירות קנטרניות מצד נהגים, בעיקר צעירים.
באחד ממוצאי השבת האחרונים, אירוע זה קיבל תפנית מדאיגה. נוסע במכונית הפשיל את החלון, צעק "רק ביבי", והוסיף: "זונות". אירוע זה אינו עומד בפני עצמו. למחרת, ניסיון של בתו של כותב המאמר למשוך כסף מכספומט נתקל בניסיון דחיפה ואז בקריאה "חוצפנית" מצד אדם אלים. האפשרות שאותם "זונות" ו"חוצפנית" מגיעים מאותו מקום, מאותה תרבות של אלימות מילולית, היא סבירה ומטרידה.
אלימות מילולית ככרסום יסודות הדמוקרטיה
דבריו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, כי "אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה", מקבלים משמעות מצמררת בהקשר זה. בזמנו, הוא דיבר בלשון המעטה בניסיון לתאר מציאות קשה שהלכה והחריפה, ושבשיאה הוא עצמו נפל קורבן לה. כיום, אנו עדים לכך שהאלימות, ובעיקר האלימות השלטונית, מכרסמת את הדמוקרטיה ומאיימת להחריבה. קללות ונאצות מילוליות, שעלולות להיתפס כקדימון בלבד, הן למעשה חלק מהותי ממלאכת ההחרבה הזו. מי שמקלל במוצאי שבת, מקלל גם ביום ראשון.
תקומה בסערה?
המאבק החיוני להשבת החטופים הפך, למרבה הצער, לזירת התכתשות קבועה בין אנשים שאינם מסוגלים להסכים גם על הדבר הפשוט והאנושי ביותר. הכותב מודה שהוא שוקל לא פעם לוותר על נוכחותו, אך יודע בתוכו שעליו להמשיך ולזעוק בעצם נוכחותו, גם אם ייאלץ לספוג עוד ועוד נאצות. הוא יודע שהוא אינו "זונות" ובתו אינה "חוצפנית", אך התהייה נשארת: "האם יש לנו עוד תקומה כמדינה אחת במקום הזה, שבו, כמאמר המשורש, 'מפרפרים חיינו'?"
השאלה הזו, המרחפת מעל עצרות המחאה ומרחבי השיח בישראל, היא שאלה קיומית. האם החברה הישראלית תצליח להתרומם מעל מחלוקותיה ולאחות את הקרעים, או שמא האלימות המילולית והחברתית תמשיך לכרסם בה עד לבלי הכר? התשובה תלויה ביכולתנו להמשיך ולהיאבק, להזדהות, לקיים שיח סובלני, ולעמוד איתן מול כל גילוי של אלימות.