לחמאס ולבנימין נתניהו יש אותה מטרה, אך הם לעולם לא ייפגשו. זה נשמע פרדוקסלי, אך שני האויבים המרים הללו, חמאס ונתניהו, חולקים אינטרס אסטרטגי זהה: שימור המלחמה. לא ניצחון. לא פתרון. לא סיום שפוי של העימות אלא המשך המלחמה עצמה, כמטרה, לא כאמצעי. חמאס רוצה במלחמה מתמשכת והאסטרטגיה שלו ברורה: לא ניתן לנצח את ישראל צבאית, אך אפשר לכרסם את הלגיטימציה שלה בעולם דרך סבל מתמשך של האוכלוסייה בעזה. ככל שהמלחמה נמשכת, הרעב גובר, מספר התינוקות המתים עולה, התמונות קשות יותר, וכך הדימוי הבינלאומי של ישראל נשחק. בעולם שבו הקרב מתקיים ברשתות, בתקשורת ובאוניברסיטאות לא פחות מאשר בשטח, חמאס משתמש באסטרטגיית הקורבן, כשהאוכלוסייה העזתית משמשת לו מגן אנושי ומטבע תקשורתי. נתניהו זקוק למלחמה לצרכיו האישיים. נתניהו, האיש שנכון להיום, חייו הפוליטיים תלויים בדחיית הקץ, מבין שבשבילו המלחמה היא לא אסון, אלא מנוף פוליטי. כל עוד מתנהלת מלחמה: 1. אין זמן לוועדות חקירה, 2. אין די הפגנות עממיות המוניות שהוא אינו חובב גדול שלהן, 3. אין חקיקה חדשה שתגביל אותו, 4. אין משפט שמתנהל בקצב סביר. נתניהו יכול לדחות את הגורל שממתין לו בבית המשפט, בציבור ובתוך מפלגתו. המלחמה, שמבחינת רוב הציבור נושאת תג מחיר כבד, היא עבורו תרופה נגד קריסת שלטונו. כך נוצר מצב אבסורדי: שני כוחות, שעל פניו לפחות, נראים מנוגדים בכל אידיאולוגיה, ערך, ומוסר, פועלים יחד, מבלי לתאם (ואולי לכאורה, אפילו בתאום מלא כהמשך לפרשיות קטרגייט למשל), למען אותה מטרה: המשך המלחמה. חמאס יתחבא עוד חודש ועוד חודש, רק כדי שישראל תגיב עוד ותפסיד בשדה העולמי. נתניהו יאריך עוד ועוד את ה"שלב הבא", את "ההכרעה", את "היום שאחרי", כדי לדחות את קיצו. וכל עוד זה נמשך, הילדים בעזה ימותו, החטופים לא ישובו ומשפחותיהן תכאבנה, והחברה הישראלית תמשיך לדמם. והטרגדיה? אף אחד מהם, לא חמאס ולא נתניהו, לא באמת רוצה פתרון. חמאס רוצה הישרדות אידיאולוגית מתוך סבל, ונתניהו רוצה הישרדות פוליטית מתוך כאוס. השלום הוא איום עבור שניהם.