הכרזת נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שלפיה מדינתו תכיר בקיומה של מדינה פלשתינית, היא שבר ענן מקומי בתוך צונמי מדיני נרחב יותר, שמורכב ממחאה גלובלית נגד פעולותיה של ישראל, תביעות וצווי הסגרה בינלאומיים בהאג נגד ראשיה, התרחקות מנורמליזציה.
מי שמביא את מספר המנדטים הגדול ביותר ויודע להרכיב ממשלה - צריך לעשות את זה (וזה, לדבריו: אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, או הוא עצמו)... אף אחד מהם לא טרח להציע גישה אחרת. אף אחד מהם לא אמר את מה שצריך היה להיות ברור מאליו כבר ב-7.10: שחמאס לא רוצה מדינה פלשתינית אלא את חיסולו של העם היהודי, ומדינה פלשתינית היא בעוכריו ומשרתת את האינטרס הביטחוני, הכלכלי והמוסרי שלנו דווקא.
הדרך להתמודד באופן שורשי עם איום הטרור החמאסי האיסלאמיסטי היא לחזק את המתונים - ובראשם את הרשות הפלשתינית, שרחוקה ממושלמת, אבל פועלת למיגור הטרור, משתפת פעולה עם צה"ל ומסתפקת בעבודה דיפלומטית למען עצמאות מדינית, לא השתלטות פונדמנטליסטית.
איום הגרעין האירני ימוגר רק אם ישראל תשתף פעולה עם סעודיה, עם מדינות המפרץ, עם מצרים וירדן - ולא אם תרחיב את ההתנחלויות, תעמיק את המערכה בעזה ותתבצר מאחורי גדרות, בתוספת גיוס מילואמניקים נצחי. כל הדברים האלה נדחקו לטובת הדהוד של מסרי הימין, ממש כמו ערב המלחמה הזו - ולמרות שכולם יודעים היטב שחיזוק חמאס על חשבון הרשות הוא הרסני, שיצירת משוואה שלפיה הרשות (של מחמוד עבאס) שקולה לחמאס היא שגויה, ושמליאת הכנסת שמצביעה נגד מדינה פלשתינית ובעד סיפוח השטחים לא רק מחמיצה את המטרה אלא עלולה להיות הרסנית.
יאיר גולן - היחיד, שבניגוד לבני גנץ, יאיר לפיד וגדי איזנקוט, לא שיתף פעולה עם הימין והנרטיב הביטחוני שלו - קבע: "ממשלת ישראל גוררת את המלחמה, מפקירה את החטופים, את החיילים ומשאירה את חמאס בשלטון, מייצרת משבר הומניטרי - ועכשיו העולם פועל בלעדינו. במקום ברית אזורית בוושינגטון, ריאד ופריז, בנימין נתניהו נכנע לבצלאל סמוטריץ' ולאיתמר בן-גביר, ומפקיד את הביטחון אצל ישראל כ"ץ ואלי ביסמוט".
ובכל זאת, גם גולן פספס, בעיניי, הזדמנות: אמנם, כפי שכתב, ספק אם המהלך הצרפתי הוא הדרך הבלעדית "לקדם את התהליך המדיני באזור", אבל האמת היא שמדיניות ישראלית נבונה הייתה כוללת נטילה של היוזמה - הודעה חגיגית ורשמית על תמיכה במדינה פלשתינית בגבולות מתוקנים על בסיס מתווי קלינטון ובוש, במקביל לדחיית כל מעורבות חמאסית בהקמתה.
ישראל הייתה יכולה לקרוא למדינות ערב המתונות לשתף פעולה ולנרמל יחסים, לקרוא לסוריה וללבנון למהלך משולש להסדרה, ולקרוא לצרפת לשתף פעולה איתנו, עם האיחוד האירופי ועם ארצות הברית כולה - לא רק עם ממשל טראמפ והשגריר האוונגליסטי הקיצוני שלו - בדרך למזרח תיכון חדש. כזה שלא ייוולד מתוך חזון נאיבי ומנותק, אלא מתוך מלחמה כואבת, קשה וארוכה מדי, שהגיעה העת לסיימה.