לפני מספר שבועות ניתן פסק הדין בפרשת מינוי נציב שירות המדינה. ברוב של שניים נגד אחד, בהרכב "סניוריטי" שהונדס במיוחד לצורך כך, ניתן פסק דין מופרך מבחינה משפטית, שסותר הן את לשון החוק והן את הפסיקה הקודמת בנושא, ומחייב את הממשלה למנות נציב "בהליך תחרותי". אל מול חוות דעתו של השופט יוסף אלרון, אליו הצטרפה דפנה ברק-ארז, כתב השופט נעם סולברג דעת מיעוט נוקבת. תמרון משפטי מתוחכם או פגיעה באמון הציבור? על פסק הדין הוגשה בקשה לדיון נוסף, שהתקבלה על-ידי השופט נעם סולברג. היועצת המשפטית לממשלה התנגדה, כמובן, לדיון הנוסף, בטיעונים משפטיים מופרכים – אך עוד חרפה משפטית מצידה כבר אינה בגדר חדשות. השופט סולברג קבע שהדיון הנוסף ייערך בפני הרכב של חמישה שופטים, והוסיף כי בשל דחיפות העניין (המדינה מתנהלת ללא נציב קבוע כבר כמעט שנה), הדיון יתקיים עד סוף שנת תשפ"ה. ההחלטה הזו הציבה בפני השופט יצחק עמית בעיה קשה. אם ימשיך לקבוע את ההרכב לפי עקרון הסניוריטי – יצטרפו להרכב השופטים יוסף אלרון והשופט מינץ עצמו, הידועים כשמרנים, והסיכוי שפסק הדין יתהפך ודעת המיעוט של סולברג תהפוך לרוב – גדול. והנה, נמצא הפתרון! הדיון הנוסף נקבע ליום 21.9 – שהוא, מצד אחד, היום האחרון של שנת תשפ"ה, ולכן עומד במגבלות המועדים שקבע מינץ, אך מצד שני – בדיוק יום אחרי שאלרון פורש מבית המשפט העליון! השופט עמית ממשיך לעשות שימוש לרעה בתפקידו, ולהנדס הרכבים כדי להשיג את התוצאות המשפטיות הרצויות בעיניו. קדמה לו בכך, כמובן, הנשיאה אסתר חיות, שניצלה לרעה את סמכותה בקביעת ההרכב וסדרי הדיון בפרשת הסבירות (וגם שם, אגב, למורת רוחו של מינץ). לא משפטנים עומדים בראש מערכת המשפט שלנו, אלא פוליטיקאים עזי מצח – המועלים בתפקידם ועושים בו שימוש לרעה.