במערכת משפטית מתוקנת, שופט - ובוודאי נשיא בית המשפט העליון - מחויב לא רק לדין, אלא גם למראית פני הצדק. כאשר הנשיא יצחק עמית מתעלם מניגודי עניינים אישיים ומוסדיים, כפי שכבר אירע לא אחת, ומסרב עתה להודיע על פסלותו בעתירות המבקשות למנוע פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, עולה חשש כבד, שמא השופט עמית יעז גם הפעם לפעול תוך ניגוד עניינים ויתגייס לתפור הרכב להגנתה של בהרב-מיארה. הבקשות שהוגשו בעתירות בעניינה של בהרב-מיארה נדונו עד כה בפני המשנה לנשיא השופט נעם סולברג. ברי, כי תוך ימים או שבועות ייקבע הרכב של שלושה או חמישה שידון בעתירה. השאלה האם הנשיא עמית ינצל בכל זאת את סמכותו וייקבע מי ישב בהרכב, היא שאלה מהותית - מחמת ניגודי העניינים בהם הוא מצוי, כפי שנפרט להלן; ובמקרה שכן, האם יפעל השופט סולברג, כפי חובתו, למנוע מעמית לפעול תוך ניגוד עניינים. ביום 20 ביולי 2025 פניתי לנשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, כדלקמן:

• א. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, קיבלה שורה של החלטות בעניינו של השופט עמית: קבעה שאין לפתוח בחקירה נגדו בטענות לעבירות בנייה ושפיטה תוך ניגוד עניינים לכאורה; קבעה שאין מניעה למינויו לנשיא בית המשפט העליון; ועוד.
  ב. בפני בית המשפט העליון תלויות ועומדות סדרה של עתירות בדרישה למנוע מהממשלה להדיח את בהרב-מיארה מתפקידה.
  השאלה שהוצגה:
  נוכח מה שנראה על-פניו ניגודי עניינים מוסדיים ואף אישיים - מדוע לא יפסול עצמו הנשיא עמית מכל עיסוק בקביעת הרכב בעתירות בעניינה של מיארה ו/או מישיבה בהרכב בעתירות בעניינה?

אלא שעמית - שופט ותיק ומנוסה - בחר שלא להשיב. לא הסביר, לא נימק ולא הודיע רשמית על פסלותו. שתיקה רועמת. ושתיקה זו צורמת במיוחד, משום שהיא מלמדת על זלזול עמוק בציבור, בזכותו לדעת, ובחובתו של שופט להתנהל בשקיפות ובניקיון כפיים. אין מדובר כאן בחובת פסלות לשם מראית עין בלבד. מדובר בתלות הדדית, מתועדת, בין היועצת המשפטית לממשלה לבין השופט שמכהן כיום כנשיא העליון. נזכור נא: בהרב-מיארה קיבלה החלטות מהותיות בעניינו האישי של עמית - סגרה תיקים, פסלה חקירות נגדו, ונאבקה למען מינויו לנשיא בית המשפט העליון. כעת, כשהיא עצמה עומדת בפני סכנת הדחה, נמנע עמית מלהכריז/מלאשר את דבר פסלותו בהרכב שידון בעתירות בעניינה - ואולי אף ישב בעצמו בהרכב. האם כך ראוי לו לנשיא לנהוג? מדוע שנקדים פניה אליו ב-"כבודו"? שהרי בשביל כבוד צריך לעבוד, או לפחות להתנהל ביושר ובהגינות. החוק, הפסיקה והאתיקה מחייבים כל שופט - ובוודאי נשיא - להימנע מדיון כאשר קיים ניגוד עניינים, או אפילו חשש למראית עין של ניגוד עניינים. במקרה זה, מדובר לא רק בחשש - אלא בעובדות ברורות. והעובדה שעמית מסרב להודיע או לאשר דבר פסלותו, ומסרב אפילו להשיב לשאילתה ישירה ועניינית, מעידה על זלזול בציבור, ועל-כך שהוא מצפצף על כללי האתיקה ועל עקרונות הצדק. נזכור נא: עמית לא נמנע מישיבה בראש ההרכב בעתירות למניעת פיטוריו של ראש השב"כ דאז רונן בר, על-אף מעורבותה האישית והמקצועית העמוקה של בהרב-מיארה בפרשה זו - תוך ניגודי עניינים משל עצמה. קשה אפוא לסמוך על שיקול דעתו של הנשיא עמית - טחו עיניו מראות כפי שכבר כתבנו - שיידע הפעם להימנע ממעורבות בעתירות דנן. הציבור אינו טיפש. הוא רואה כיצד מערכת המשפט מגוננת על עצמה. כיצד שופטים מגבים יועצים משפטיים - ולהפך. כיצד קשרים מוסדיים הופכים לחומת מגן הדדית. יד רוחצת יד. והציבור - מאבד אמון. נשיא העליון אינו מפנים כנראה את חומרת המצב. לכן אנו בבעיה קשה ובמדרון תלול. בנסיבות אלה, לא יעזרו לו גם 10 יועצי תקשורת. כשהוא בוחר לשתוק במקום לאשר את פסלותו, הוא מאבד עוד ועוד נקודות ומחזק את הרושם שהוא חורש מזימות. שתיקתו צורמת ונוגסת במעמדו ובדמותו בעיני הציבור.