באחרונה סיימתי את תפקידי כחבר הנהלת יד ושם. במשך 12 שנה הייתי שותף (קטן) לפעילות החשובה הנעשית למען שימור זיכרון השואה, תוך כדי צעידה עם הזמן והפעלת טכנולוגיות חדשניות. זו הייתה תקופה שבה התרחבה מאוד הפעילות להנצחת ששת המיליונים ומאות הקהילות שהוכחדו בידי השטן הגרמנו-נאצי. יד ושם עבר בשלום את מתקפת הטילים מאירן ביוני שעבר, כשהפעיל צוות החירום להגנת האוספים ב-12 ימי המלחמה. כך למשל, נעשה פינוי חירום של יצירות המוזאון לאמנות השואה אל המרחבים המוגנים במשכן האוספים החדש, התת-קרקעי. עם סיום המלחמה הושבו היצירות למקומן בביטחה. מהתקפות אירן – אל מתקפות מבית אבל לא רק טילים מאירן איימו על יד ושם. בימים האחרונים, מוסד הזיכרון לשואה ולגבורה מותקף מכיוון אחר. את אירן מחליף עיתון הארץ. מתקפתו על כל מה שקשור למלחמתה הצודקת של ישראל בטרוריסטים מעזה, מלבנון, מתימן, מאירן ובתוך יהודה ושומרון – לא פסחה גם על יד ושם. העיתון, ששם לו למטרה יומיומית להציג את "פשעי ישראל" בשלל כותרות, תמונות ומאמרים – ובכך מלבה את אש השנאה ליהודים ולמדינתם – אינו מוציא מכלל ביקורתו את יד ושם. מאמרים בעיתון משווים את שואת העם היהודי למה שהוא מכנה "חרפת רעב בעזה". מה שנעשה לעם היהודי על אדמת אירופה, עושה ישראל לערביי הרצועה – כך מפמפם ביטאונו של עמוס שוקן. במסגרת קמפיין "הרעב בעזה", קורא מאמר אחד להקים "יד ושם בעזה", או כפי שכותב אורי משגב, האיש רב עלילות-הכזב: "מטורפים שכמותכם – לא ריביירה תקום בעזה, יום אחד יקום על חורבותיה 'יד ושם' בערבית". אבל הרעיון הזה הוא כאין וכאפס לעומת כותב אחר, שידוע בטינתו זה מכבר ליד ושם ולישראל. מדובר בפרופ' דניאל בלטמן, המופקד על מוזאון השואה "מטעם" שיקום בוורשה. מה טענתו הפעם כלפי יד ושם? כמה חוקרים, מספר בלטמן, פנו בדרישה למוסד שיפרסם גינוי פומבי להתבטאויות שקראו "במפורש להשמדת עם" בעזה. "תחום העיסוק שלנו הוא השואה, רק השואה", מצטט מאמרו את תשובתו הנחרצת של יו"ר יד ושם, דני דיין. ואז פותח הכותב במתקפתו הבזויה: "כאשר מוסד הנצחה כיד ושם בוחר לשתוק, הוא כבר איננו מוסד של זיכרון, הוא נעשה מוסד של צדקנות והכחשה... שתיקה כזו אינה ניטרליות – היא שותפות". כל המאמצים להשוות את הנעשה בעזה – עם כל הצער על אלפי הקרבנות, רובם חפים מפשע – לשואה שלנו, הם עיוות מוחלט של האמת. וכי יהודי אירופה ניסו להשמיד את גרמניה, וכתוצאה מכך הגרמנים פעלו להשמדתם? וכי היו ליהודים האומללים בקהילותיהם מי שיגנו עליהם? וכי אין לעם היהודי כיום מדינה וצבא שנועדו לאבטח את קיומנו כאומה עצמאית במולדתה? וכי ישראל לא עקרה עצמה בהתנדבות מחבל עזה, על כל יישוביה המשגשגים, בתקווה הזויה שמעתה לא תהיה סיבה לתקיפתנו? הנשמע כדבר הזה – שמדינה מתגוננת תספק בו בזמן לאויביה סיוע מ"כל טוב הארץ"? וכי 1,200 נרצחים – שלא לדבר על 900 חללינו במלחמה שמתקרבת לסיום שנתה השנייה – אינם סיבה מספקת להשמדת האויב האיסלאמי-נאצי שקם עלינו? חמאס, שפתח במלחמת שמד – גם אנשי הארץ לא היו נמלטים משמד מתוכנן זה, אילו צלח – הוא האחראי לכל ההרוגים ברצועה, להרס העצום ולהתנפלות על משאיות הסיוע. הוא האחראי לטרור הרצחני בקרב ההמונים הנתונים לשליטתו. מנהיגים בעולם, ובראשם נשיא צרפת, ניזונים קודם כל מן התעמולה הזדונית שמספק להם הארץ בשפע. ואכן, בתעמולה שקרית – חמאס ניצח אותנו. ההשוואה בין האסון ההומניטרי בעזה לשואת העם היהודי, והדרישה שיד ושם יכיר בכך שבעזה מתרחשת שואה, נועדה לבזות את המוסד שמבצע מלאכת קודש – תודעתית, חינוכית, הנצחתית – של אחד הפשעים האיומים ביותר בתולדות האנושות. אני גאה על שנות התנדבותי ביד ושם, על מפעלי ההנצחה החדשניים שהוקמו בזמן זה בקמפוס שלו: בית האוספים התת-קרקעי, תיאטרון "לגעת בזיכרון", חזיון אור-קולי בבקעת הקהילות, מרכז חינוכי בעיר הבה"דים בנגב, תחילת תכנון מוזאון דומה בנוף הגליל, העשרת האוספים מהארץ ומהעולם, הגברת המחקרים, הכנסים וימי העיון, הוצאה לאור של ספרי עדות ומחקר – והיד עוד נטויה. יד ושם נלחם בהכחשת השואה ובגימודה – גם באלה מתוכנו ששמו להם למטרה להאדיר בזדון את האסון בעזה ולהשוותו לגדול באסונות שפקדו את עמנו. יד ושם פועל להגברת זיכרון השואה גם בקרב לוחמי צה"ל, המשטרה ושאר זרועות הביטחון – ובכך תורם לחיזוק המוטיבציה של גיבורינו במלחמה שאין צודקת ממנה: להגנת שלומה וביטחונה של מדינת ישראל.