בשבועות האחרונים, הכותרות לא מפסיקות לחזור על האמת הבלתי ניתנת לעיכול: ארבעה לוחמים שלחו יד בנפשם. ארבעת הגיבורים האלה מצטרפים לעשרות רבות של לוחמים צעירים וותיקים, לשורדי נובה ולישראלים רבים ברחבי הארץ שמצאו את עצמם מגיעים אל קצה גבול היכולת לאחר שבעה באוקטובר.
בין אם אלו מראות הקרבות, ייסורי השבי, זוועות הנובה או אובדן זהות, פרנסה ומשפחה, המציאות היא אחת - מערך בריאות הנפש בישראל מתקשה ולא מצליח לתת מענה מספק אל מול היקפי ההתמודדות של אזרחי ישראל עם תופעות הטראומה. בשנתיים האחרונות מדינת ישראל מתמודדת עם מציאות בלתי פוסקת של אובדן ביטחון, לחימה מתמשכת ואיומים מכל עבר. המציאות החריגה הזו מאלצת את כל מערכות הבריאות לשנות כיוון ולהבין שסדר הגודל הוא מעבר לגבולות הקיבולת של המערכת.
למעשה, לפי איגוד הפסיכיאטרים של ההסתדרות הרפואית, במערכת הבריאות בישראל קיים מחסור של כ-3,000 אנשי מקצוע (כ-1,000 פסיכיאטרים ו-2,000 מטפלים). במסמך שהם שלחו למשרד הבריאות, שנה וחצי מפרוץ המלחמה, מפורט עומק המשבר במערך בריאות הנפש. כך לדוגמה, מספר הפסיכיאטרים ל-100 אלף איש בישראל הוא פחות מחצי מאשר במדינות ה-OECD. חשוב שנכיר בכך שמערכות בריאות הנפש בישראל התמודדו עם מחסור משמעותי בכוח אדם ובתקצוב עוד לפני המערכה הארוכה הזו. אלא שעכשיו אל מול הצורך הקיצוני, הפער הזה בא לידי ביטוי ביתר שאת.
אל מול האתגר הנרחב, מערך הבריאות של צה"ל וגופי משרד הביטחון הרלוונטיים ביצעו רפורמות מרחיקות לכת, על-מנת להנגיש את המענה ולנסות לסייע בזיהוי, בהכרה ובטיפול במתמודדי הנפש. משכך, גם לאור הפרסומים בשבועות האחרונים על מספר המתאבדים בצה"ל, יצאה הנחייה לרענן את סימני זיהוי האובדנות והמצוקה בקרב הלוחמים. אך זה לא מספיק - מרגע שהתגלו הסימנים, מה המענה שניתן? כמה הוא נגיש ומהיר? ואילו ייסורי מסע יעברו אלו אשר זקוקים להכרה, לטיפול ולעזרה ראשונה נפשית מיד.
המצוקה של מערכי בריאות הנפש היא תופעה מוכרת ברחבי העולם, לכן כבר לפני מספר שנים, עדכן ארגון הבריאות העולמי (WHO) את המתאר האופטימלי לשירותי בריאות הנפש, ולצד מערכי בריאות הנפש הרשמיים (מרכזים פסיכאטריים ושירותים פסיכאטריים בקהילה), הם הדגישו את ההכרח בהרחבת בסיס הפירמידה בשלושה היבטים: שירותי בריאות נפש ראשוניים, מומחיות לטיפול בנפש בקרב קהילות לא פורמליות (מערכות חינוך, מוסדות דת ומרכזים קהילתיים) והאחרון, וזה הנדרש את מתן הכלים הרחב ביותר - יכולת הטיפול העצמי.
התרחבות המודעות לפגיעות בנפש בארץ ובעולם הביאו לחידושים ושיפורים משמעותיים בהתמודדות עם טראומה ותופעות הפוסט טראומה, אך בהיקפים שאיתם מתמודדת מדינת ישראל ואל מול העומס על גורמי המקצוע, הם לא יוכלו להגיע לכל אחד ואחת שנפשם נסדקה ונשברה. ועל כן, לצד זיהוי סימני המצוקה, עלינו כמדינה לחזור לשלב הבסיסי ביותר על-פי ה"פירמידה" של ה- WHO ולספק כלים לכל אחד מאיתנו למתן "עזרה ראשונה רגשית", בין אם זה עבור עצמנו ובין אם זה עבור הסובבים אותנו.
מצבי החירום הרגשיים צפויים לפגוש חלק משמעותי מאזרחי המדינה, ולכן בדיוק כפי שאנחנו למדים כיצד לבצע החייאה או לקבע איבר שנשבר, עד להגעת אנשי המקצוע, כך בדיוק עלינו כחברה לרכוש את הכלים שיסייעו למנוע את האסון הבא, ולאפשר לגורמי המקצוע להגיע בזמן להמשך הטיפול.
אני כותבת את הדברים גם כאשת טיפול, וגם כאמא ללוחם מילואים ששירת כבר מאות ימים מאז פרוץ המלחמה. הבקשה הכי חשובה שלי אליו ואל חבריו הייתה: לדעת לבקש עזרה, ולדעת שהם יכולים גם להעניק אותה. ההתמודדות עם טראומה היא לא רגע נקודתי, אלא תהליך מתמשך, שלעיתים מתחיל הרבה לפני האבחנה.
כפי שעולה גם מדוחות רשמיים המעידים על עלייה בצורך הקיים בתחום, נדמה כי הגיעה העת לאמץ גישה רחבה, מעשית ונגישה יותר לבריאות הנפש. לצד הצורך בהכשרה של אנשי מקצוע נוספים, שכידוע תימשך זמן רב, ניתן וראוי לפעול כבר עכשיו להרחבת המענים הקיימים בדרכים אחרות. באמצעות כלים אשר יכולים להינתן גם במסגרות יומיומיות ובעלות נמוכה, ובכך להגיע במהירות לאוכלוסיות רחבות.
לצורך כך, יש לעודד שלוש שכבות פעולה:
- הגברת המודעות וההבנה הציבורית לתסמיני טראומה וחרדה.
- הנגשת עזרה ראשונה רגשית לכלל האוכלוסייה - כפי שאנו לומדים עזרה ראשונה רפואית, כך נוכל ללמוד לזהות סימנים ולהגיש סיוע ראשוני רגשי.
- הבהרת גבולות גזרה - מה נכון לעשות ומה עלול להסב נזק, דווקא מתוך כוונה טובה.
ישראל היא מדינה מתקדמת, רוויית יוזמות קהילתיות ורוח התנדבות, ואפשר להיעזר בכך על-מנת לבסס גישה מערכתית מניעתית, כזו שלא מחכה למצב חירום אלא פועלת לצמצמו מראש. הרחבת סל הכלים לטיפול בנפש, גם עבור הציבור הרחב ולא רק לאנשי מקצוע, תאפשר לנו כחברה ללוות טוב יותר את המתמודדים עם טראומה ולהעניק תקווה ממשית לשיקום וריפוי. השינוי לא חייב להיות דרמטי, הוא יכול להיות פשוט, יומיומי, מבוסס קהילה וחמלה. יחד, תוך ראייה מערכתית וחברתית, נוכל ליצור עתיד בטוח ומיטיב יותר ללוחמים שלנו, לאזרחינו, ולכולנו.