כשטייסים במילואים - הרבה בוגרי קיבוצים ומושבים בעבר, חלקם תושבי מרכז הארץ - מודיעים על הפסקת התנדבותם לשירות ביטחוני, הם אולי מרגישים שהם מממשים זכות מחאה. אבל האמת? הם משדרים ניתוק מסוכן מהקרקע עליה הם חיים. הם שוכחים שהם לא רק עפים מעל שמי ישראל - הם גם גרים כאן. בתל אביב, וגם בקיבוצי עוטף עזה. בשדרות. בדימונה. במקומות שחווים את מחיר הביטחון על בשרם.
מה אם הטייס לא ינחית את המטוס?
תארו לעצמכם טייס באל על שמסרב להנחית מטוס מלא נוסעים רק כי ראה שהרוב ימנים. זה הרי לא יעלה על הדעת - גם הוא על אותו המטוס. כך גם בצבא. הטייס, הלוחם, המילואימניק - הם חלק מהמדינה. הם לא יכולים להפקיר אותה, ואז לבקש שהיא תגן עליהם.
סרבנות היא לא "זעקה דמוקרטית" - היא פריבילגיה של מי שיכול להרשות לעצמו לא להשתתף, אך לצפות מאחרים להמשיך להילחם בשבילו.
אין פריפריה בשעת חירום
בזמן אזעקה - אין הבדל בין תל אביב לשדרות. כולם שווים מול הטיל. כולנו יושבים באותו מקלט. ובכל זאת, נראה שמי שמסרבים לשרת מציירים את עצמם כמי שמעל המציאות - כאילו לא באמת מדובר גם בבית שלהם.
צה"ל של כולם - לא רק של קבוצה אחת
על שר הביטחון לוודא שצה"ל משקף את הפסיפס הישראלי כולו. חיל-האוויר בפרט חייב להכיל גם בני דימונה, אופקים, טבריה, ולא רק רמת השרון והרצליה. ייצוג שווה מביא אחריות שווה. מי שמרגיש שייך - יגן.
היכן האיזון?
הקצינים הבכירים אמורים לשרת את המדיניות של הדרג הנבחר, לא לנהל אותו. שיח הסרבנות חושף שבר עמוק בין הפקידות הבכירה לאזרחים עצמם. דמוקרטיה איננה הפקרות - היא אחריות.
למה לא ללמוד גם את מה שטוב באמריקה?
אם כבר אנו מאמצים באקדמיה שלנו מודלים אמריקניים, אולי כדאי ללמוד גם מהאיזונים הבריאים בין קונגרס, ממשל וצבא. שם, מפקד צבאי שמסרב להוראות הדרג הנבחר - פשוט לא נשאר בתפקיד.
הפריפריה איננה אויב - היא הפתרון
אם נהיה אמיצים נודה באמת: מוקדי הכוח, ההשפעה וההשקעה מרוכזים בעיקר במרכז. הגיע הזמן להזרים משאבים לפריפריה. לא כטובה - אלא כהכרח. זה יגשר על פערים, ייצור הזדהות ויחזק את הצבא.
סרבנות היא התאבדות לאומית
מי שבוחר לא להילחם - גם בוחר לא להגן. גם על עצמו. גם על ילדיו. גם על הבית שהוא גר בו. הסרבנות אולי מצטלמת יפה בטלוויזיה, אבל בשטח - היא חורצת גורלות. כמו שאמר פעם אחד ממפקדיי: "אם אנחנו לא נהיה שם - מי יהיה?"