זה לא עוד פוסט מהיציע, לא ניסיון לתקן מדינה, לא מסקנה פוליטית ולא פרשנות מאולפן. זה פוסט מהשכונה. מהכביש. מהקניון. מהלב. הוא לא התחיל מאידיאולוגיה — אלא מעייפות, עייפות שקטה, כמעט שקופה, שמרגישה כמו כעס דק מתחת לעור. עייפות משגרה שהתחפשה לנורמליות והשתלטה על החיים. שגרה שמדקלמת "הכול בסדר", אבל מרגישה כמו ויתור עמוק על עצמנו כי כשאתה שוב מגלה את הקפה שלך קר זה לא בגלל ששכחת, זה בגלל שנשכחת.
הבקרים שלנו לא מתחילים בציוץ ציפורים. הם מתחילים בהתראה לפני התראה לאזעקה, ולשהייה, לפחות עשר דקות, במקום מוגן אבל ללא נשימה סדורה. צליל שמפלח את האוויר, והגוף כבר מגיב לפני שהמוח מתעורר. רגליים זזות, חזה מתכווץ ואתה ממלמל לעצמך "זה ייגמר תכף". אבל זה לא נגמר גם כשהשקט חוזר, ההד נשאר. ומיד אחרי חוזרים לשגרה, שולחים ילדים לגן. הולכים לעבודה, מבשלים. ושוב, משתפים פעולה עם שגרה שנראית רגילה אבל גונבת את המציאות מתחת לרגליים. שגרה שהפכה למסכה, רעש שמתחפש לשיח, כותרות שמציפות את המסך ולא אומרות כלום, מילים שמכוונות להשתקה, לא להבנה.
אבל אני בוחרת לכתוב ולדבר כאזרחית, כישראלית, כאשה, כאדם, כמי שמסרבת להתרגל למציאות שמתחפשת. כמי שעדיין מאמינה שאפשר לחיות פה לא לפי דגל, לא לפי מחנה, אלא לפי מה שכמעט שכחנו, פשוט לחיות. הבחירה הזו - לחיות באמת - היא לא מהלך פוליטי, היא שקט. היא לא סיסמה, היא לא תנועה, היא לא תגובה. היא פעולה יומיומית עיקשת לשתות את הקפה כשהוא עוד חם, לנשום רגע בלי לבדוק כותרות, לזכור שגם אנושיות היא מעשה פוליטי, ושגם לאהוב, זה לא רק רגש, זו בחירה. אז לא, אני לא מנסה לתקן את המדינה, רק מנסה, אולי בפעם המאה, לתקן רגע אחד קטן ואמיתי שבו אני לא נבלעת בתוך הרעש. רגע שבו אני בוחרת לא לשתף פעולה עם התחפושת של החיים אלא עם החיים עצמם.
כי לפעמים, הפעולה הכי חתרנית היא פשוט לעצור, לשתות את הקפה כשהוא עוד חם, לזכור שהלב לא נועד רק לשרוד, אלא גם להרגיש. אז תגידו לי אתם: איך אתם שותים את הקפה שלכם בבוקר ? חם - כמו זיכרון של חיים אמיתיים? או קר - כמו עוד ויתור קטן על מי שהייתם אמורים להיות.