אנו נמצאים בעיצומם של ימי "בין המצרים" – שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב – בהם אנו מציינים את ימי האבל על חורבן בית המקדש ותחילת הגלות של עם ישראל. הגורם המרכזי לגלות ולחורבן הבית השני, כפי שמספרים לנו חז"ל, הוא שנאת חינם. מובן וברור, אם כן, שהתיקון לכך צריך להיות בכיוון ההפוך – "אהבת חינם".
ידוע כי המצווה היסודית של אהבת ישראל מקורה בפסוק: "ואהבת לרעך כמוך". ועל כך נשאלות השאלות: כיצד אפשר לצוות על דבר שברגש ותחושה בלב, כמו אהבה שלכאורה צריכה להיות טבעית וספונטנית? כיצד אפשר לאהוב כל אחד מישראל, וכיצד אפשר לאהוב את הזולת "כמוך" – כמו את עצמך? התשובה לכך היא במאמרו של רבי עקיבא: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". מכאן למדים שכל ישראל הם "אחים ממש".
שורש הנשמה והביטוי במציאות
הדרך, אם כך, פשוטה בתכלית: על יהודי להתבונן ולבוא לידי תחושה שהזולת הוא אחיו, ואז יתעורר ממילא בו רגש של אהבה אליו – כאהבת איש אל אחיו, אהבה שהיא "כמוך". אלא שכאן עלינו להבחין בין שתי בחינות שונות במצבם של בני ישראל: ידוע מאמר חז"ל במדרש – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ממאמר זה יוצא שבני ישראל קודמים במעלה אפילו מן התורה. מאידך-גיסא, נאמר בספר הזוהר הקדוש: "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" (=ישראל מתקשרים בתורה, והתורה בקב"ה) – שמזה משמע שהתורה עומדת בדרגה נעלית מישראל.
הסבר הדבר הוא: בשרשם, בני ישראל נעלים מן התורה. אך לאחר שהנשמות משתלשלות ומגיעות למטה – הרי התורה נעלית מישראל, והתקשרותה של נשמה יהודית בקב"ה הינה באמצעות התורה.
מכאן שני עניינים קוטביים בכל יהודי: מבחינת שורשו – "ישראל, אף-על-פי שחטא, ישראל הוא". הקשר העצמי של נשמת היהודי עם הקב"ה אינו תלוי בקיום תורה ומצוות, ואינו נפגם בשום מצב. אולם לאחר שהנשמה ירדה למטה, הקשר של היהודי עם הקב"ה יכול וצריך לבוא לידי ביטוי וגילוי על-ידי קיום תורה ומצוות.
ומכאן שני עניינים, קוטביים אף הם, במצוות אהבת ישראל: עצמותה של האהבה הנובעת מאחדות ואחוות כל בני ישראל ב"שורש נפשם", נעלית ממדידות והגבלות – ולכן האהבה הזאת היא לכל בני ישראל בשווה. אך מאידך-גיסא, באה גם האהבה הזאת לידי ביטוי ויישום במציאות – כשהמציאות קשורה בתורה, וכך הופכת אהבת ישראל להיות מצווה בתורה. מצווה שמקור סמכותה הוא התורה – ולכן היא צריכה להיות מודרכת ומוגבלת בגדרים התורניים. התורה אינה מרשה פשרות ואינה מרשה ויתורים – גם לא כשהם נובעים, כביכול, מאהבת ישראל – והיא אף מורה לפעמים על יחס מסויג ליהודים, כפי שהדברים מבוארים בהלכה ובספרים.
כך תוסבר המשנה בשמו של הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". מצד אחד, מדובר כאן על אהבה אף לאלה שהם "בריות בעלמא", וכאלו שרחוקים מתורת ה' ועבודתו. אך מצד שני, צריכה להיות חתירה לכך שהאהבה תתבטא ב"ומקרבן לתורה". וכלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא: "לומר, שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו... צריך למשכם בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".
אך צריך לזכור שהדרך הנכונה היא "מקרבן לתורה" – ולא "לקרב את התורה אליהם". כלומר, לא לעשות פשרות בתורה משום אהבת ישראל, על-מנת לקרבה ולהורידה לרוח הבריות, כי אם להפך – לקרב כל יהודי אל התורה בשלמותה, כמו שהיא. בברכה שנזכה להרבות ב"אהבת חינם" לכל יהודי באשר הוא, ונזכה שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בגאולה האמיתית והשלימה – על-ידי משיח צדקנו, מיד ממש.