במשך חודשים ארוכים נוקטת ממשלת ישראל מדיניות של עצירת אספקת מזון, מים וציוד חיוני לרצועת עזה. ההחלטה – שנועדה לערער את שלטון חמאס באמצעות לחץ על האוכלוסייה האזרחית – התבררה כקונספציה שגויה, כושלת ומסוכנת. לראיה: המו"מ לשחרור החטופים שוב הופסק – הפעם בשל סרבנותו של חמאס לחתום על הסכם, וזאת למרות הוויתורים העצומים שהציגה ישראל. חמאס, שמתחזק דווקא מתוך המחסור, אינו ממהר לוותר על קלפי המיקוח שבידיו – לא כל עוד הוא יכול להשתמש באוכלוסייה הרעבה כמנוף תקשורתי-עולמי נגד ישראל. במקום לנסות ולערער את שלטון חמאס באמצעות שלילת סיוע הומניטרי – יש לפעול הפוך: להציף את הרצועה במזון, מים וציוד רפואי, ובכך לבטל את התלות של תושבי הרצועה בחמאס. ככל שיותר אזרחים יקבלו את צורכיהם ממקורות חיצוניים – כך ייחלש מעמדו של חמאס כ"ספק" בלעדי. זהו מהלך אסטרטגי, לא רק מוסרי. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר כי הממשלה, באמצעות צה"ל ומערכת הביטחון, איפשרה עוד קודם לכן העברת מזון וציוד חיוני בתכולה של עשרות משאיות ליום. בכך ניסה לדחות את הטענה ליצירת רעב מכוון ברצועה. אלא שגרסה זו נדחתה על-ידי מדינות אירופה, ארה"ב ואף הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. התוצאה: ישראל מוצגת כמדינה שמרעיבה אזרחים – תדמית הרסנית בזירה הבינלאומית, שמחלישה את הלגיטימציה לפעול נגד טרור. בפועל, המדיניות הזו לא רק שלא החלישה את חמאס – היא חיזקה אותו. חמאס משתלט על המזון והציוד המועט שמגיע, סוחר בו במחירים מופקעים, ובאמצעות ההכנסות מגייס צעירים נוספים לשורותיו. כך, במקום להיחלש – חמאס מתחזק. חוקי הכלכלה עובדים גם ברצועה: מחסור יוצר תלות במי שמחזיק בסחורה – חמאס; שפע והיצף מבזרים את הכוח ומחלישים את בעלי השליטה. כל עוד האוכלוסייה תלויה בארגון לצרכים בסיסיים, שלטונו מתבסס. כל עוד יש רעב – יש תסכול, אך לא מרד. כל עוד יש מחסור – יש הזדמנות לחמאס להציג את ישראל כאויב אכזר, ולהרוויח תודעתית.