מאחורי הקלעים של מדינת ישראל, מתרחש בימים אלה רגע נדיר: האמת - עירומה, בוטה, חסרת קוסמטיקה - פרצה החוצה. לא עוד ספין מחוכם. לא מסך עשן. הפעם נחשף מנגנון הכוח כפי שהוא באמת - משולח רסן, מנותק מהמציאות, ומאיים על המרקם העדין שמחזיק אותנו יחד.
הציבור החרדי לא ביקש לחשוף את הקלפים. הוא נאלץ. לא נותרה ברירה הרב מדבר - הח"כ מצביע, הממשלה מתנדנדת. בין השורות נאמר בבירור: הדמוקרטיה היא תפאורה. מאחורי הקלעים, שחקנים אחרים מנהלים את ההצגה. ומהצד השני, החילוני, הליברלי, המודרני, אל תטעו לחשוב שזה באמת שונה. אין שם רבנים, אבל יש גרפים וסקרים, הם לא מקבלים הוראות בפתק מקופל, אלא בלחישת יועץ, ברמיזת פרשן, באור עמום של אולפן.
אז מה ההבדל? אצל אלה - פקודה, אצל אלה - רמיזה, אבל המנגנון זהה: שליטה בלי אחריות. ציות בלי בחירה ומי שמעז לצאת מהשורה - מגלה עד כמה הוא לבד.
האם עוד נותר מישהו שחושב שמישהו שם למעלה באמת דואג לו? שהממשלה מתכנסת מתוך דאגה לעתידו של ילד שגר בפריפריה? שהכנסת באמת שואלת את עצמה מה טוב לעם? כי אם כן - הוא לא מבין איך נראית דמוקרטיה כאשר לא מזייפים אותה. שלטון אמיתי לא נמדד ברוב, אלא באחריות, ומי שבורח ממנה - מפורר אותנו מבפנים.
חוק הגיוס? זו לא מחלוקת - זו מראה, הדיון הנוכחי הוא לא עוד פרק בסדרה משומשת, הוא לא עוד מאבק פוליטי שייגמר בפשרה זו או אחרת. משהו כאן נשבר, באמון בסולידריות, בהיגיון הפשוט שאומר: עם אחד - נטל אחד. אני לא נגד אף קבוצה. באמת שלא, אני בעד אמונה, זהות, מסורת, אבל אני גם בעד צדק, אחריות ושוויון והם לא אמורים לסתור זה את זה. מה שמקומם באמת זה לא הוויכוח, זו ההתחמקות, התחושה שיש קבוצות שמחוסנות, שלא נוגעים בהן. לא משנה מה יקרה. המציאות קשה, מדממת. העם נמצא במלחמה, חטופים, חזיתות, משפחות שכולות. הציבור מאבד אמון.
ואני, אני כותבת מתוך תסכול - אבל לא רק, אני כותבת מתוך תקווה שעוד יש פה אנשים - מכל הצדדים - שלא איבדו את הלב שמוכנים לשים את האמת לפני השיוך, את האחריות לפני הנוחות. וזה מחזיר אותי לרחל, שכנה אהובה שלי, שנפטרה לפני כמה שנים. אישה רגישה, שלא יכלה לשמוע חדשות בלי דמעה, לא מתוך חולשה - אלא כי ראתה את הנולד.
"חדשות זה כמו קובה חמיסטה", היא הייתה אומרת, "חמוץ, ירוק, ולא עושה לי טוב בבטן. אני מעדיפה את הקובה האדומה". והייתי עונה לה, חצי בצחוק "אני בכלל אוהבת בורשט. אבל כל פעם זה נגמר לי בתחושת כבדות".
והיום אני חושבת - העם הזה, כמו הסירים של פעם, הוא תערובת לא פשוטה בסיר של ארבעה תבשילים, קובה חמיסטה, קובה אדומה, בורשט - וגם קוגל. אחד חמוץ, אחד חריף, אחד מתקתק, ואחד כבד ומנחם כמו בבית החרדי של סבתא וסבא. ארבעה טעמים - ארבע זהויות - וכל אחד בטוח שזה הטעם של הבית. אבל האמת היא שאין מתכון אחד. אין שף אחד. יש שולחן אחד שכולם אמורים לשבת סביבו בכבוד, איזון, אחריות וזיכרון. ואם מוותרים עליו, לא צריך הרבה זמן עד שהכול נחרך, נשרף, מתפוצץ.
הגיע הזמן להניח את כל הטעמים על השולחן, להפסיק לנסות לשכנע שדווקא התבשיל זה או אחר הוא האמת, ולהתחיל לטעום זה את זה - ברצינות, בסקרנות, ובעיקר בכבוד. כבוד שהוא לא חיצוני - אלא מצרך בסיסי כי עם אחד לא חייב לאכול אותו דבר אבל כן חייב לשבת יחד. להקשיב, ללעוס, לבלוע, לא לבלוע, ולטעום באמת, לא מתוך אחידות - אלא מתוך הבנה עמוקה כי אנחנו חולקים את אותו השולחן. כי בלי שולחן משותף - אין עם, רק סועדים בודדים, צורחים את טעמם ונשארים חסרים.