המדינה שלנו היא באמת פלא. מדינת היהודים, מדינת חוק הלאום, מדינת ההייטק, אבל מעל הכול: מדינת הדבש. לא כי הכל פה מתוק, חלילה, אלא כי למי שצריך, יש. ולנו?
בואו נדבר רגע על מיתוג. "ארץ זבת חלב ודבש" נשמע כמו סלוגן תנ"כי של משרד התיירות. רק מה? החלב נשפך, והדבש? הולך רק לכרישים. ח"כ מילביצקי, מהיום, מותג הדבש הרשמי. האיש, האגדה, הסיפור של כולנו. לא באמת. אבל, אם כל אחד מאיתנו, היה מגיע לוועדת כספים אחרי חקירה באזהרה באונס למשל לא בטוח שהיינו זוכים למה שהוא זכה. לא בפיס, אלא באבא והאימא של הפיס. תשאלו את גפני.
לא רק שהוא לא הודח, הוא הועלה בדרגה! הרי מהו מוסר לעומת נאמנות קואליציונית ומהן תלונות חמורות כשיש קופה מתוקה לחלק? האיש רודה דבש לא מתוך כוורת, אלא מתוך הקואליציה. מזל טוב חנוך, או שאתה מעדיף מילביצקי. אולי בנוסף לוועדת כספים תקבל גם את משרד החקלאות, בכל זאת, יש לך ניסיון עם נחילים, כאחד שיודע לגרום לרבים לרחוש סביבו, לא לדאוג יותר מידי, מתוך ידיעה שהדבש יגיע אליו. ואומנם היום הסתבר שכך היה.
ובינתיים, מחוץ לבועה: משפחות מפונות. חיילים במילואים נלחמים, וסדירים מאבדים את הדרך. כן גם יוקר המחיה מטפס כמו דבורים על סיר סוכר חמים. ו'במכולת של חנוך'? דבש בטעם זהב. ליטר אחד, שכר מינימום... אבל אל תתבלבלו: "מצבנו דבש", אומרים לנו. רק אל תשכחו לשלם עבור הצנצנת, כולל מע"מ, מס על מתיקות, ואגרת רדייה.
לסיכום מתוק-מר - נכון, לא הכל רע. אנחנו עם שמח, חם, חכם, ושותק להפליא. אבל הגיע הזמן לשאול: אם הם כל הזמן מקבלים את הדבש, ואנחנו את העקיצות, אולי אנחנו לא הדבורים אלא הפראיירים? אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "מה המצב?", תשיבו את האמת: "דבש. אבל הוא מזמן של אחרים."