אלו היו ימי מנחם אב, חצי מהעם ייחל לנחמה, החצי האחר עסק בענייניו, ואנחנו כמשפחה עין אחת לכפר מימון וגוש-קטיף ועין שנייה להכנות לחגיגת בר המצווה של בננו בכורנו. והלב שבור, לא חצוי, שבור לרסיסי כאב של יהודים המגורשים מביתם על-ידי יהודים. הלב יצא אל האחים הכתומים, הלב נשבר בכל ערב מחדש אל מול התמונות הנוראיות. הלב החזיק בכוח, במאמץ, באמונה כי היו לא תהייה, והסוף ידוע ועצוב, סוף שהיה התחלת טבח שבת שמחת תורה. בימים ההם, בין הדפסת ברכונים עם הקדשה לחתן בר המצווה, בין חזרות על קריאת התורה, בין הכנת הדרשות של הילדים לשבת חתן ובין התלבטות אמיתית ומייסרת האם נכון בכלל לערוך מסיבת בר מצווה בימים סוערים וכואבים שכאלה, הצער התגנב אלינו בכל ערב והתנחל בלב הדואב. גירוש היהודים וחורבן ביתם בגוש-קטיף הפורח והמשגשג חשף את התהום הפעורה בקרב חלקי העם, חשף את השמחה לאידם של המגורשים, חשף את גמישות ולוליינות מערכת המשפט, חשף את זרעי הפורענות של תועמלנים ומשרתי אג'נדות המתחזים לעיתונאים, חשף את הניכור היהודי שפשה כספחת בקרב חלקים בחברה היהודית. הוא חשף את ההוזים והמשיחיים נושאי תורת השלום עכשיו, הקנאים הפונדמנטליסטים, גידולי המים, אשר מחאו כפיים לכורתי העצים, מנתקי השורשים, מנותקי קשר הדורות. חורבן גוש-קטיף חשף את עליבות ההולכים אל התהום בצעדים מהירים ועיניים עצומות לרווחה, חשף את העיוורון בו לקו גנרלים, פוליטיקאים, משפטנים, אשר דבקו בהענקת חבל ארץ פורח למי שמיהרו להפכו למוצבי טרור קדמיים, מוצבי טרור שהובילונו עד לטבח שבת שמחת תורה, שיאן של עשרים שנות קסאמים, טבח, אש ודם, דם יהודים. 20 שנות זיכרון וגעגוע, 20 שנות מלחמה בלתי פוסקת, מלחמת דמים של מי שמבקשים לנתק את עם ישראל ממכורתו, ממולדתו, ממדינתו, להשמידו מתחת לשמיים ומעל הארץ, שנים בהן ראינו רעה, קסאמים, פלישות, חדירות, חטיפות, מוות, הרבה מוות. 20 שנות זיכרון וגעגוע. אחרי טבח שבת שמחת תורה שב צבא ההגנה לישראל לחורבות עזה, ממנה יצא הרוע האנושי, שב אל האדמה החרוכה, אל הבתים מהם יצאו אנשי התועבה, אל בורות השנאה ומנהרות המוות, אל העזתים שאין אף מדינה ערבית או אירופית בעולם המוכנה לקבל אותם, 20 שנה של עזה שזרעה רק שנאה, הרס חורבן ומוות. 20 שנות חורבן ההתיישבות היהודית, זמן מתאים לבקש סליחה מהמגורשים. בקשו סליחה גנרלים שהמטתם עלינו את האסון הנורא, פוליטיקאים עיוורים, אנשי התקשורת שסיממו את הציבור, המשפטנים שהפכו את המשפט למשפח, אנשי האקדמיה שמחאו כפיים, אנשי רוח שהיגגו בקולמוס הנפש האנטי מוסרית שלהם את הצורך בטרנספר ליהודים. בקשו סליחה אנשי האנטי מוסר שהובילונו עד הלום. לפני 20 שנה התבצע החורבן הגדול ביותר שאירע מאז שעם ישראל שב למולדתו, 20 שנה אחרי ושנה ותשעה חודשים אחרי הטבח הנורא בתולדות עם ישראל השב למכורתו, 20 שנה וגוש-קטיף נחרב שוב והחלום לשוב ולהתיישב במקום ניעור מחדש בקרב יהודים רבים. 20 שנות זיכרון וגעגוע.