לראש הממשלה בנימין נתניהו יש הישגים כבירים בתחום המלחמה בחמאס, במחבלים ביהודה ובשומרון, בחיזבאללה ובאירן, ובתחום הובלת הכלכלה הישראלית לרמת חוסן כזו אשר מאפשרת לה להתמודד עם המשמעויות הכלכליות של המלחמה. אבל, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש כישלונות חמורים בתחום הטיפול בנפגעי המלחמה לסוגיהם הרבים והשונים ובמשפחות שנאלצו להתפנות מבתיהן.
במקרים רבים יכולים להתקיים חילוקי דעות והבדלי השקפות, והשיח הציבורי והתקשורתי אמור לשקף את אלה ואת אלה. לדוגמה: יש המוכנים להיכנע לחמאס (הסכם חלקי, מסוכן ומפוקפק) במטרה - מובנת אבל תמימה - להביא לשחרורם של כל החטופים, ויש הדוגלים בהכנעת החמאס כתנאי הכרחי לשחרור כל החטופים. אלה ואלה, מן הראוי שדעתם תישמע, ואסור שהתקשורת תתגייס רובה ככולה למען דרך אחת מן הנ"ל.
אבל, בעניין אחד - מוסרי ומעשי כאחד - אין מקום להבדלים כאלה. אפילו בימים כתיקנם אסור להפלות בין קבוצות שונות בציבור הישראלי ובין דם לדם, קל וחומר בימי מלחמה, כאשר כוחות הסדיר והמילואים כורעים תחת הנטל ונשחקים עד דק. אין כל הצדקה לחוק השתמטות מתועב ומקומם, הנותן זכויות יתר למשתמטים למיניהם - לא רק חרדים - אלא גם לקבוצות אחרות באוכלוסייה. יש לומר באופן החד והברור ביותר: במבחן מוסרי ומעשי זה ראש הממשלה נכשל!
סיפור החרדים, נתניהו וחוק ההשתמטות אינו אלא גרסה ישראלית של הסיפור על אשת הדייג ודג הזהב. בסיפור (שמקורו באחים גרים, או בגרסה הרוסית של פושקין), הדייג מציל דג זהב שמבטיח להגשים משאלות. אשת הדייג (בבואה של החרדים) מתחילה בבקשות צנועות - בקתה במקום צריף - ולאט-לאט חמדנותה גוברת: היא רוצה להיות גברת, מלכה, קיסרית, ולבסוף - להיות אלוהית ושולטת על השמש והירח. באותו רגע דג הזהב נעלם, וכל מה שהשיגו הדייג (בבואה של ראש הממשלה) ואשת הדייג (בבואה של החרדים) נלקח מהם. אשת הדייג היא דוגמה קלאסית למי שחצתה גשר אחד רחוק מדי, בגלל עודף חמדנות ותאווה, הדייג הוא דוגמה קלאסית למי שמאפשר לחמדנות לפרוח, בין אם הוא תומך בה, ובין אם הוא רופס ונכנע לה.
הערה: בהתאמות מסוימות ניתן גם לייחס סיפור זה לדמויות אחרות במציאות חיינו, בראש ובראשונה החמאס, שחמדנותו אינה יודעת גבול ודרישתו היא כניעה ישראלית ללא תנאי. אם היו חושפים מציאות זו בפני אזרחי ישראל, ספק אם היו תומכים תמיכה "גורפת" ב"עסקה" המפוקפקת, שמשמעותה גם חרפה וגם מלחמה. בסופו של דבר יאלץ החמאס את ישראל לפנות לדרך של הכנעתו. בעבר נודע ראש הממשלה בסיסמה "יתנו - יקבלו". כדאי שייזכר בה וידרוש גיוס (מלא) מהחרדים וחטופים (כולם בבת אחת!) מן החמאס, קודם שייתן להם דבר כלשהו. ישרתו - יקבלו!
קשה שלא להיזכר באמירתו האלמותית של וינסטון צ'רצ'יל שאמר בעקבות כניעת בריטניה במינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה גם במלחמה".
כאמור, במבחן המוסרי והמעשי של גיוס החרדים ראש הממשלה נכשל! יש להוסיף לכך את התעקשותו על קידום חוק ההשתמטות ואת התרגיל המכוער של הדחת ח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מי שמנסה בשארית כוחותיו למנוע את חרפת שרץ ההשתמטות. ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה להציל את ממשלתו על-ידי הקרבת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וקידום מלחך פנכה כלשהו במקומו, כפי שכבר עשה במינוי סר (אין זו שגיאת כתיב) הביטחון. אבל, אם יפנים את משל אשת הדייג ודג הזהב יבין ש"לא תהיה תפארתו על הדרך" אשר הוא הולך בה (שופטים ד', ט') וקידום תועבת ההשתמטות יביא אותו למצב של "קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך (שמואל א', ט"ו, כ"ח).
בבחירות הקרבות ובאות לא יידרשו אזרחי ישראל לבחור בין "ימין" ו"שמאל" אלא בין ציונים ומשרתים לבין אנטי ציונים ומשתמטים. המשתמטים אסור שייכללו בין "השותפים הטבעיים".