בשיח הציבורי סביב נושא "הסרבנים", עולות מספר נקודות טעונות המבקשות לערער על תפיסות קיימות ולדרוש חשיבה מחודשת על מבנה החברה והצבא בישראל:
- שותפות גורל והגנה על הבית:
חשוב לזכור שחובת ההגנה על הבית חלה על כלל אזרחי ישראל, ללא קשר למקום מגוריהם. בין אם בצפון תל אביב או בדרום הארץ, כולנו חולקים את אותה מציאות ביטחונית ואת הצורך להגן על המדינה.
- ייצוג ושוויון בצה"ל:
על שר הביטחון לדאוג שצה"ל ישקף נאמנה את כלל שכבות האוכלוסייה. יש לוודא שמוקדי קבלת ההחלטות והכוחות הלוחמים, ובפרט חיל-האוויר, יכללו מגוון רחב של קבוצות באוכלוסייה הישראלית.
- חלוקת סמכויות:
יש לבחון מחדש את חלוקת הכוח והסמכויות בין הדרג המקצועי לבין הדרג הנבחר במדינה, תוך יצירת איזונים ובלמים שיבטיחו תפקוד יעיל ודמוקרטי.
- השראה ממודלים בינלאומיים:
לאור העובדה שרבים מהמחקרים והתפיסות באקדמיה הישראלית נסמכים על מודלים אמריקניים, ייתכן שרצוי לבחון גם מודלים של חלוקת כוח וניהול חברה הנהוגים בארצות הברית.
- פיזור אוכלוסין ומשאבים:
יש שיטענו כי העברת משאבים ומרכזי כוח למקומות כמו דימונה, שדרות ואופקים, על חשבון יישובים במרכז הארץ, תוכל להפחית את המתחים החברתיים והפערים הכלכליים, ובכך גם לתרום לצמצום "זירות הלחימה" הפנימיות בחברה הישראלית.
הסרבנים, הרי הם ואנחנו באותו מקום. סרבנות, אי-הגנה על שמי ישראל זה גם אי-הגנה על ביתם שלהם. זה סוג של התאבדות. הרי לא יעלה על הדעת שטייס אל על, יפיל מטוס מלא נוסעים רק בגלל שכל נוסעיו בטיסה, ימנים, שהרי גם הוא נמנה על הטסים במטוס.