סיפוח שטחי יהודה ושומרון הוא צד חיוני והכרחי לביטחונה, קיומה ועתידה של מדינת ישראל, והימנעות מהטלת ריבונות היא המחדל החמור ביותר של ממשלות ישראל לדורותיהן מאז 1967. עם זאת, טרם ביצוע מהלך כזה יש לנקוט צעדים בסיסים וקריטיים שהבטיחו את הצלחתו.
הצבעות הצהרתיות וקריאות להטלת ריבונות שנשמעו לאחרונה, נעדרות משמעות כל עוד אינן מלוות בפעולות מעשיות נדרשות. במקרה הטוב יוזמות אלו משקפות רק ביטוי למשאלות לב בחוגי הימין, ובמקרה הפחות טוב מדובר במסך עשן שמיועד להסיח את דעתו של הימין האידיאולוגי מוויתוריה של הממשלה במקרה של עסקה עם החמאס ולהסיט את תשומת ליבו ממשבר חוק גיוס.
משמעות של כל פתרון בזירה הפלשתינית שאינו כולל סיפוח שטחי יהודה ושומרון, היא חזרה לגבולות 67, אותם "מותניים צרות" של 13 ק"מ שאבא אבן כינה "גבולות אושוויץ". גבול זה אינו ניתן להגנה, והגאוגרפיה בלתי אפשרית של המדינה בגבולות אלה טומנת בחובה הזמנה מתמדת לתוקפנות נגדה ולניסיונות להשליך את ישראל לים. לאורך ההיסטוריה של הארץ, העמים שהתיישבו בגב ההר, בני ישראל ואחר כך הערבים, שלטו בארץ יותר מאלף שנה, ואלה שאחזו בעיקר ברצועת החוף, פלישתים וצלבנים, שרדו תקופה קצרה בלבד.
המעמד המשפטי של שטחי, B, A ו-C מעוגן בהסכמי אוסלו, שלהם תוקף של הסכמים בינלאומיים. לפי ההסכמים הללו, נאסר הן על לישראל והן על הרשות הפלשתינית לשנות באופן חד-צדדי את המעמד המשפטי של השטחים. אף על-פי כן, מאז החתימה נקטה הרשות הפלשתינית שורת צעדים המהווים הפרה ברורה של ההסכמים, שהביאו לכך שהאוטונומיה הפכה בפועל ל"מדינה בדרך". ישראל הרשמית לא ראתה בכל הפרות האלה עילה לבטל או אפילו לתקן את ההסכמים. גם בהפרה החמורה מכולן - בפתיחת המלחמה נגד ישראל, באינתיפאדה השנייה, המשיכה ישראל לאחוז בקונצפציה שהרשות הפלשתינית היא נכס. הקולות בימין שהתנגדו להסכמי אוסלו וטענו שהרשות הפלשתינית היא נטל ולא נכס, לא שיקפו את עמדתו של הממסד הישראלי.
רצון אמיתי של ממשלת ישראל להחיל ריבונות על שטחים מסוימים ביהודה ושומרון או על כל השטח, מחייב לבטל את הסכמי אוסלו, אך בתנאים הקיימים, הדבר אינו אפשרי. לא ניתן לבטל הסכמים בינלאומיים בן לילה, במיוחד כאשר ישראל, מאז החתימה עליהם ועד היום, לא ניסתה לנקוט אף צעד לשינוי או לביטול ההסכמים, ואף לא ביטאה רצון כזה בפומבי. כל הממסד המדיני, הביטחוני והמשפטי בישראל ממשיך לראות ברשות הפלשתינית נכס שיש לשמור ולהגן עליו, למעט הכרזות שמגיעות מחוגי הימין.
הסכמי אוסלו, כמו כל הסכם בינלאומי, אינם חסינים משינוי. מדינות נוהגות לשנות או לבטל הסכמים בינלאומיים בהתאם לצרכיהן, כאשר הן סבורות שתוקף ההסכם פג, או שהוא חדל לשרת את האינטרס הלאומי והפך לנטל. לעיתים הדבר נובע מהבנה בדיעבד שמדובר בטעות. דוגמה לכך היא פרישתו של ממשל טראמפ מהסכם הגרעין עם אירן. יציאה מהסכם בינלאומי הוא מהלך מורכב המחייב הצדקה מדינית, משפטית ודיפלומטית מבוססת.
בפועל, גם ממשלת ה"ימין על מלא" נמנעה מלנקוט צעדים ממשיים לשחרור מהסכמי אוסלו, ולא העזה אפילו לאחר 7 באוקטובר לבטל את חוק ההינתקות, על-אף שזה היה הצעד המתבקש ביותר. הצעד היחיד שנקטה הממשלה היה תיקון חוק ההינתקות בכל הנוגע לארבעה ישובים בצפון השומרון. כדי לקדם סיפוח של שטחי יהודה ושומרון, נדרשת נכונות לעבודה מאומצת ולתהליך ממושך. פעולות כמו כנס סיפוח או הצבעה הצהרתית בכנסת הן אומנם התחלה בכיוון הרצוי אך עדיין אינן משנות את המציאות בפועל.