לא פעם, אבי סיפר על הרעב שידע כבר בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, כחייל פולני שנפל בשבי הגרמני. שישה חודשי מעצר במחנה השבויים השילו ממנו קילוגרמים רבים, אבל הרבה פחות ממה שחווה מאוחר יותר, במאיידנק, אושוויץ ולבסוף בבוכנוולד. אבי, שנכנס למלחמה ושקל 84 קילוגרמים, יצא, כחמש שנים אח"כ מהתופת, כשהוא שוקל פחות מ-35 ק"ג. במחנות, האסירים קיבלו שתיים-שלוש ארוחות ביום, אבל הגוף שם שרף, הרבה יותר קלוריות מאשר המעיים עיכלו. כמו כולם, הוא היה אחד מאלה שכונו במחנות "מחפשי המזון", לא כי המזון לא חולק, אלא כי תמיד היה מעט מדי, רחוק מדי, מותנה מדי. הזיכרון הזה רודף אותי כשאני רואה את התמונות שמגיעות מעזה שמתארות את "חלוקת המזון". תורים אינסופיים נמתחים לאורך רחובות חרבים. נשים, גברים וילדים מחכים שעות תחת שמש קופחת, למשאית שתגיע, לא תמיד בזמן, ולא תמיד עם די אספקה. ואז מתחיל המאבק: ידיים מושטות, קריאות של סדרנים, ענן אבק שעולה סביב שקים, בקבוקי מים, קופסאות שימורים. לא "חלוקה" כפי שהמילה מרמזת, לא סדר ולא ביטחון, אלא טקס יומי של הישרדות, שבו כל אחד מנסה להבטיח שאולי הפעם יישאר משהו גם עבורו. בכל צילום כמעט אותו מחזור: עיניים שמביטות קדימה באימה ובתקווה, ילדים שנצמדים למבוגרים, מבוגרים שנצמדים לשק המזון שבקושי קיבלו. כשנכשלת ההזנה הבסיסית, כשהבטן ריקה ימים רבים מדי, משהו בשפה הפנימית של האדם משתנה, כמו שאבי סיפר לי על עצמו: חלומות נעלמים, נשאר רק הצורך לעבור את השעה, את היום, וכך יום רודף יום. במקום לדבר על עתיד, מתחילים לדבר על קמח ושמן, על כמה ימים אפשר להחזיק מעמד. וההשוואה מכאיבה. כי כמו אותם "מחפשי מזון" במחנות, גם העזתים נאלצים כעת להיאבק על כל שארית של אנרגיה וחיים. הצילומים הללו אינם מספרים על "אספקה הומניטרית" או "חלוקה מסודרת"; הם מספרים על חיים שנכפים עליהם, על צמצום יומיומי, על אנשים שנאלצים להיאבק לא רק על מזונם, אלא גם על שמץ מהכבוד שלהם כבני אדם. כשאני מביט בהם, אני שומע בדימיוני שוב את סיפוריו של אבי, ומבין שהרעב איננו רק ריק בבטן. הוא סדר יום שנכפה עליך, הוא שפה של הישרדות שמוחקת את החלומות. מתי זה כבר יסתיים סוף-סוף?