היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר מאת דן פגיס, המפרק באכזריות מחוייכת את דמותו של 'המשורר' הידוע העסוק בטיפוח דמותו הציבורית, ומשמש מודל למשוררים רבים המוכרים לנו. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. עכשיו, שאני חוגג את יום-הולדתי השבעים-ואחת, אני מבין בעצב שדן פגיס (1986-1930) מת צעיר מאוד. כשפגשתי אותו מדי פעם בבית ידידי משה זינגר הוא היה מבוגר ממני בעשרים וארבע שנים, ונראה לי מעט זקן. הוא נולד ברומניה בשם סֶוֶרִין, ולאחר מות אימו, כשאביו היגר לישראל, הוא גדל אצל הורי אמו והתחנך בידי אומנת גרמניה. בספרייה של סבא שלו הוא קרא את הקלאסיקה הגרמנית. הסב מת במחנה העבודה טרנסניסטרה, אליו נשלחו במלחמת העולם השנייה. בגיל שש-עשרה הצטרף ל'עליית הנוער' וגדל כילד חוץ בקיבוץ מרחביה. הוא היה פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומומחה לשירת ימי-הביניים, והוא פרסם שישה ספרי שירה, ארבעה ספרי עיון וספר ילדים. הספר 'שירים אחרונים', בו קראתי את השיר 'המבטיח', יצא לאור לאחר מותו של דן פגיס (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987). פגיס היה משורר חכם ורגיש, ולעתים גם מצחיק וחריף, כמו בשיר הזה, כשהוא שם ללעג את דמותו של המשורר העוסק ביח"צנות ומפזר מלים בתקשורת או באירועי שירה. היכרתי את רוב המשוררים שחיו באמצע המאה-העשרים, ופגשתי לא מעט משוררים שהיוהרה הייתה חשובה להם מן השירה, ואשר עשו בשירתם קרדום לחפור בה. פגיס מצייר בשיר הזה תמונה סאטירית של משורר יהיר, שעושה שימוש מוגזם בדימויים מתוך תמימות או טיפשות, ורץ מראיון לראיון. הוא לועג לו כשהוא מכנה אותו בשם "זַבְחָלָב", המזכיר את משקה הסחלב המתקתק או תינוק שחלב אמו נוזל על שפתיו, או את ספרו של נתן זך 'כל החלב והדבש'. השיר נפתח בלעג: "זַבְחָלָב, הַמְשׁוֹרֵר הַמַּבְטִיחַ, שׁוֹפֵעַ תָּמִיד דִּמּוּיִים". הלעג ממשיך במטפורה "מָקוֹר לֹא אַכְזָב", המרמז לאסוציאציה שבין המשורר הנלעג לבין השימוש המופרז של עיתונאים בדימויים ומטפורות: "כָּךְ קוֹרְאִים לֹו בַּמּוּסָף שֶׁל סוֹף הַשָּׁבוּעַ". פגיס, מומחה לשירה וזהיר בשימוש בדימויים, לועג לאמצעי הפואטי הגס הזה, שכל תכליתו השוואה: "הַקְּשָׁרִים גְּלוּיִים לְפָנָיו: זֶה דּוֹמֶה, וְזֶה דּוֹמֶה לַדּוֹמֶה..." כשהוא כותב "הַקְּשָׁרִים גְּלוּיִים לְפָנָיו" הוא מרמז גם על הקשרים של המשורר עם עיתונאים ובעלי עמדה המקדמים אותו בדרכו. הלעג מתעצם כשהוא מתאר את תאוות הפרסום של המשורר: "בְּרֵאָיוֹן מְיֻחָד לַמּוּסָף הוּא אֲפִלּוּ מוֹדֶה שֶׁהוּא שָׁר כִּי הַכֹּל מְקֻשָּׁר לוֹ וְהוּא מְאֻשָּׁר". לא קשה להבחין שהמשפט "הוּא אֲפִלּוּ מוֹדֶה שֶׁהוּא שָׁר כִּי הַכֹּל מְקֻשָּׁר לוֹ וְהוּא מְאֻשָּׁר" מרמז על שירו של נתן נוסף, נתן יונתן, שהיה העורך הראשי של 'ספרית פועלים' ויו"ר אגודת הסופרים, וכתב שירים פופולריים שרבים מהם הולחנו, ובהם השיר כמו ציפור, שממנו הוא מצטט: "אָדָם כְּמוֹ צִפּוֹר כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ שָׁר, בֵּין שֶׁהוּא בְּגַפּוֹ שֶׁמַּר לוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר". בבית השני מתאר פגיס את המשורר כפסיכופת. אחד המאפיינים של פסיכופתים הוא יכולתם להקרין קסם אישי, ולעמוד תמיד במרכז העניינים: "זֶה חוּט שֶׁל חֵן הַמָּשׁוּךְ עָלָיו, וְהוּא מוֹתֵחַ אוֹתוֹ כְּמוֹ עַל גַּלְגֶּלֶת וּמַעֲלֶה בּוֹ מִכָּל טוּב". האישיות הפסיכופתית היא אישיות ריקה, חסרת תוכן, והיא עושה שימוש בכלים שהעתיקה מאחרים, בתכנים של אחרים, במטרה להשיג תשומת-לב והערצה ולהשתלט על אחרים. פגיס מתאר את האישיות הפסיכופתית של המשורר כשהוא מחקה אותו, ומשתמש כמוהו בדימויים שחוקים: "יוֹשֵׁב-רֹאשׁ כְּמוֹ כּוֹבַע. רֻכְסָן כְּמוֹ בְּתוּלָה בְּסָפֵק. אַהֲבָה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּתִיבָה יָדָנִית". זו הדגמה של הלהטוטנות הלשונית הטמונה בדימוי, ועם זאת גם של הריקנות שמאחורי הדימויים האלו, הנוצרים באמצעות המלה "כְּמוֹ" ואינם אומרים דבר. כדי להדגיש את האבסורד והריקנות הוא 'מסביר' את הדימוי של "אַהֲבָה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּתִיבָה יָדָנִית", דימוי חסר-משמעות ותוכן: "כִּי סֶרֶט שָׁחוֹר מִתְגַּלְגֵּל בָּהּ עַד הַסּוֹף כְּמוֹ רוֹמָן וְחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ. הַכֹּל כְּמוֹ". גם ההסבר, כמובן, הוא רק "כְּמוֹ", והוא חסר משמעות כמו המשורר המלהטט במלים ריקות מעל כל במה. בבית השלישי שוחט פגיס באכזריות את הפרה הקדושה, את הדימוי המזויף של המשורר, כשהוא חושף אותו במערומיו: "בָּעוֹלָם יֵשׁ רַק שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁאֵינָם דּוֹמִים זֶה לָזֶה: זַבְחָלָב בְּעֵינָיו וְזַבְחָלָב". הוא מלגלג על הלוגיקה האריסטוטלית ועל חוק הזהות (כל דבר זהה לעצמו), כשהוא טוען שהמשורר, והאופן בו הוא רואה את עצמו, הם הדבר היחיד בעולם שסותר את חוק הזהות. כלומר, המשורר אינו דומה לדמות המשורר שהוא מנסה ליצור, משום שהוא ריק מתוכן. הסיום של השיר יפה: "כָּל דִּמְיוֹן בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ הוּא מִקְרִי בְּהֶחְלֵט". דן פגיס היה איש עדין וצנוע ונחבא אל הכלים, היפוכו של המשורר הפסיכופת, העסוק בשיווק עצמי וביח"צנות בלתי פוסקת. יכולת ההתבוננות שלו הייתה מדויקת מאוד. ואני מכיר לא מעט משוררים ומשוררות ידועים, שמחלקים פרסים זה לזה, מתרוצצים בין תוכניות רדיו וטלוויזיה ולא מוותרים אפילו על ערב שירה בעיירה נידחת, כדי ליצור את 'הקהל שלהם'. בראוו פגיס.