איכשהו יצא שבזמן שחיכיתי לתור לרופא, קראתי את פסק הדין שניתן בבג"ץ בעניין הליך פיטורי ראשת רשות התחרות. נראה שולי, אבל מצליח להדגים יופי את היוהרה והלעומתיות הבלתי-מקצועית ובלתי ישרה של היעוץ המשפטי לממשלה. שוב. זה פסק דין מאלף כי בעצם מה שהיה שם זה ניסיון למחטף, לא פחות.
החוק קובע כי לממשלה סמכות למנות את הממונה על התחרות וגם לפטרה. החלטות ממשלה קובעות רשימת משרות בכירות בשירות המדינה שתקופת כהונתן תהיה קצובה. במקרה של הממונה - שש שנים. בנוסף, נקבע כי הפסקת כהונה תיעשה לפי המלצת ועדת המינויים לפי חוק שירות המדינה שכוללת את נציב שירות המדינה + שני נציגי ציבור שנבחרים מתוך מאגר רלוונטי, לא פוליטי.
אלא מה? כששר הכלכלה פנה לוועדה להתכנס כדי לדון בבקשתו להפסיק את כהונתה של הממונה על התחרות, הנציב סירב לכנס את הוועדה. למה? כי "אין תשתית משפטית לכינוס הוועדה או לעילות הפיטורים". כמובן, מי הנחה את הנציב וכתב את חוות הדעת המשפטית המגבה? לא אחר ממיודענו, הממציא הראשי, גיל לימון.
ביהמ"ש קבע בדעת רוב שאין לנציב סמכות שלא לכנס את הוועדה בבקשה כזו. בשורה התחתונה - ניסו לעשות פה מחטף. לקחת סמכויות שמוקנות בדין, לפי פרוצדורה סדורה, ולהפוך אותן על פיהן. נכון שלפעמים מדברים על דיפ סטייט? דברים כאלה הם הדיפ סטייט: שימוש בשררה בצורה שמגדילה את הכח שלך על חשבון אחרים ובפרט נבחרי ציבור.
בא הייעוץ המשפטי, ובעצם אומר: אני עם היד על השאלטר בצורה טוטלית, כבוד השר. ברצותי, תשתמש בסמכות המוקנית לך בחוק, וברצותי - לא. אני. אני. אני. מטריד.
ודבר אחרון: הפרשנות של השופט אלרון לגבי עילת הפיטורים במקרה של משבר אמון בין הממשלה לבין בעל התפקיד הבכיר לא נכתבה סתם. היא נכתבה כי היא יכולה לשמש גם לדיון בקשר לפיטורי היועמ"שית שגם שם העילה זהה.