רב אלוף איל זמיר, הרמטכ"ל, המפקד העליון של צבא ההגנה לישראל. רב טוראי (מיל') אברהם שרון, שזוכר רק את ארבע הספרות הראשונות של מספרו האישי, מצדיע לך בכבוד רב - אך גם, וראוי לומר זאת באומץ ובכאב רב.
קשה לי מאוד להאמין שבתוך תוכך, ברגע נדיר של שקט, כשאתה עם מחשבותיך בלבד, אינך חושב שאתה מפקד כיום על צבא שמשימותיו, ככל שהן מוגדרות, הן ביצוע הלכה למעשה פשעים נגד האנושות. נגד בני אדם באשר הם. בפיקודך פועלים כוחות רבים, חמושים ומצוידים היטב, אך גם תשושים, שחוקים, עייפים ומפוחדים עד מוות, הנדרשים לבצע הרג - שלא לומר רצח. גם אם הפקודות שניתנות להם חוסות תחת ההגדרה "פקודות חוקיות", העדר ההצדקה, התועלת והתועלת שבהן מעיד על כך שהן, אם בכלל, ובקושי רב, קרובות מאוד לקו המפריד בין חוקיות לאי-חוקיות.
לא ניתן עוד להצדיק המשך שהייה ברצועת עזה, ודאי שלא בכוח גדול ועצום, החשוף בהכרח לחוליות לוחמי גרילה נועזים, שאין להם מה להפסיד. אובדן חיים אינו נחשב בעיניהם כהקרבה; הם מוכנים ואף ששים למות למען מולדתם.
אתה, רב אלוף איל זמיר, כמפקד העליון של הצבא, ניצב כיום לא רק בפני אתגר שאף אחד מראשי המטה הכללי לדורותיהם לא ניצבו לפניו בתובענות ובקושי כמוהו. אתה פועל בתנאים בלתי אפשריים, כאשר חלק הארי של הציבור, רוב מוחץ ומובהק, כפי שעולה מסקר אחר סקר, סבור שצריך להחזיר את החטופים ולסיים את המלחמה, או בסדר הפוך.
בתוך תוכי אני רוצה לקוות ולהאמין שגם אתה חושב כך. אם אכן כן - זה הזמן לגלות אומץ לב אזרחי ומנהיגותי, ולומר ביושר, ללא מורא וללא משוא פנים, את האמת שגם אתה שותף לה: שצריך לסיים את המלחמה, שאין עוד מה להשיג בה, אבל יש המון מה לאבד בה. יפה שאתה מדבר על האתגרים שבפניהם ניצב הצבא גם ב-2026, אבל קודם לכן - צריכה לכלות שנת תשפ"ה וקללותיה.
הסמכות והאחריות המוטלות עליך מתוקף תפקידך כחייל מספר אחת בצה"ל מקנות לך זכויות רבות, אך גם מטילות עליך חובות. אחת מהן, אולי הדחופה ביותר, היא להטיל את כל כובד משקלך, עם הסמכות המקצועית הבלתי מעורערת שלך, והאחריות העליונה לשלומם ולביטחונם של החיילים הסרים למרותך וממלאים את פקודותיך, להתייצב מול הממונים עליך ולומר להם את אשר ראוי, מתבקש, נדרש והכרחי להיאמר: עד כאן.
המלחמה גורמת להרג נורא ומיותר. אצלנו ואצלם. שלנו ושלהם. לאחרונה, כמעט מדי יום מותר לפרסום שמו של עוד לוחם שנפל. הסיבות לנפילת רבים מהחיילים שנפלו לאחרונה הן תוצאה של תקלות מבצעיות (שלא לומר רשלנות, אי-הקפדה על נהלים, ואולי תוצאה בלתי נמנעת של תשישות גופנית ונפשית, עייפות עד מוות). די. מספיק.
התכבד אפוא, המפקד, ואמור את אשר אתה חושב ומאמין בו, לפי מיטב שיקול הדעת המקצועי והבנת מגבלות הכוח, ולמרבה הכאב והצער - גם תוצאותיו הרות האסון. אין לנו חיים מיותרים לאבד!