רצועת עזה נמצאת כבר עשורים במצב של עימות, מצוקה כלכלית, בידוד גאוגרפי, והתמוטטות תשתיות אזרחיות. בעשור האחרון, חמאס שלט ברצועה, והוביל מדיניות שהתנגשה שוב ושוב עם מדינת ישראל ועם חלק מהעולם הערבי. עזה הפכה לסמל של ייאוש, אבל גם של תקווה - כי שינוי בה יכול לייצר השפעה חיובית רחבה באזור.
רצועת עזה היא אחד האזורים הצפופים, העניים והבלתי יציבים ביותר בעולם. שני מיליון תושבים חיים בעוני מחפיר, במגבלות תנועה קשות, תלות כלכלית בגורמים חיצוניים, ובצל סבבי לחימה תכופים. כל פתרון שיבקש להתמודד עם המציאות המורכבת הזו חייב לשלב שלושה מרכיבים: ביטחון, שיקום אזרחי, ושיתוף פעולה בינלאומי.
אי אפשר לקדם פתרון בר קיימא כל עוד חמאס שולט בעזה ומחזיק במערך צבאי עצמאי הפועל נגד ישראל. שלב ראשון הוא פירוק היכולות הצבאיות של חמאס והג’יהאד האיסלאמי - רקטות, מנהרות, מל"טים וכוחות חמושים. פעולה זו יכולה להיעשות באמצעים צבאיים או דרך הסכם בינלאומי עם ערבויות אזוריות.
עם זאת, ניתן להשאיר פתח לגמישות: אם חמאס יסכים להתפרק מנשקו, לוותר על מטרותיו הצבאיות ולהפוך לתנועה אזרחית-פוליטית הפועלת ללא אלימות - הוא יוכל להשתלב בממשל העתידי של עזה. הדרישה המרכזית תהיה ברורה: אפס טרור, אפס נשק, ומחויבות לפעול על-פי כללי המשחק הדמוקרטי והבינלאומי.
גורם אחראי
אם חמאס יסרב להצעה זו ויתעקש להמשיך ולהוות ארגון טרור חמוש, יהיה על הקהילה הבינלאומית וישראל לפעול בנחישות לפרק את שלטונו באמצעים צבאיים ומדיניים. שלטון המבוסס על אלימות מתמשכת לא יכול להיות שותף להסדרה. בתרחיש כזה, יש לקדם פעולה משולבת הכוללת סנקציות מדיניות, בידוד בינלאומי, ותמיכה בצדדים פלשתינים מתונים - מתוך מטרה להעביר את השליטה בעזה לגורם אזרחי אחראי.
במקום שלטון החמאס, יש להקים ממשל אזרחי זמני, בליווי בינלאומי, ובשיתוף פעולה עם הרשות הפלשתינית. גוף זה יפעל להחזרת הסדר הציבורי, אספקת שירותים חיוניים, פיתוח מוסדות שלטון והכנת תשתית לחיים אזרחיים תקינים.
יש צורך בתוכנית שיקום נרחבת: שיקום בתים ותשתיות, הקמת מתקני מים וחשמל, בתי ספר ובתי חולים, פתיחת אזורי תעשיה, והקמת נמל ימי בפיקוח בינלאומי. מדינות תורמות כמו קטר, סעודיה, איחוד האמירויות, האיחוד האירופי וארה"ב יכולות להוביל פרויקט כזה - בתנאי של פיקוח הדוק, שקיפות, ואיסור חד-משמעי על העברת כספים לגורמי טרור.
חלק מרכזי בשיקום הוא הענקת תקווה לדור הצעיר. יש להשקיע בהכשרה מקצועית, השכלה גבוהה, תוכניות נוער, קידום יזמות ופתיחת שוק העבודה. חיבור לאינטרנט, חינוך פתוח ופלורליסטי, ואופק תעסוקתי הם כלים חשובים בהוצאת החברה העזתית ממעגלי קיצוניות.
קשר גמיש
ניתן לשאוב השראה מאזורים בעולם שהצליחו להתאושש לאחר סכסוכים הרסניים: קוסובו עברה שיקום תחת ממשל אזרחי בינלאומי; רואנדה הצליחה להתאושש מרצח עם באמצעות פיוס לאומי והשקעה בחינוך; אירלנד הצפונית הפכה ממוקד אלימות לאזור יציב בעקבות הסכמות פוליטיות ושיתוף פעולה אזרחי; קוריאה הדרומית וסינגפור עברו מכלכלה הרוסה למודל של הצלחה בזכות הנהגה נחושה, תכנון לטווח ארוך ושלטון אפקטיבי. הדוגמאות הללו מוכיחות כי שינוי עמוק אפשרי - גם מהמקומות החשוכים ביותר.
הצעדים הללו יכולים להוות בסיס להסדרים מדיניים עתידיים - אם במסגרת אוטונומיה נפרדת לעזה ואם במסגרת קשר גמיש יותר עם הרשות הפלשתינית בגדה. אין הכרח לאחד את שתי היישויות אך יש הכרח לבסס שלטון יציב, שקוף ולא אלים בעזה.
ישראל מצידה צריכה לגלות יוזמה מדינית ולשלב תקיפות ביטחונית עם חזון אזרחי. עליה להבהיר שהיא אינה אויבת של תושבי עזה, אלא מעוניינת בשגשוגם - כל עוד ביטחונה נשמר. שיתוף פעולה אזרחי, פתיחת מעבר סחורות מבוקרת, והשתתפות בפרויקטים שיקומיים - כל אלה אפשריים כל עוד אין איום ביטחוני.
עזה אינה גזירת גורל. שינוי בה דורש מנהיגות, אחריות, תמיכה אזורית ובינלאומית, ובעיקר - רצון כן לצאת ממעגל הסבל. שילוב בין פירוז, שלטון אזרחי, השקעה כלכלית ותמיכה בינלאומית יוכל להפוך את עזה לא רק לאזור יציב - אלא לדוגמה לתיקון ולתקווה במזרח התיכון.