כידוע הייתי יועצו הכלכלי של ד"ר
יובל שטייניץ למשך כשנה (ממחצית 2009 בערך) כשהיה שר אוצר. נמנעתי לבקר אותו על דברים שאני יודע בגלל שהייתי יועץ שלו (אין משהו דרמתי - אי-הסכמות קטנות בעיקר), ואפילו יצאתי להגנתו לא פעם. והאמת היא שיש לי הרבה דברים חיוביים להגיד עליו.
בגדול, הוא היה שר אוצר טוב: חרוץ, ישר, עם כוונות טובות, שלא התבייש להתייעץ (גם אם הוא העריך את ההבנה הכלכלית של עצמו בצורה מופרזת..), וחשוב לא פחות, הוא לא חשש להתעמת עם גורמים אינטרסנטיים בעיקר סביב המדיניות ב-2009, כאשר היה לחץ פוליטי/ציבורי/אינטרסנטי (ההסתדרות, ארגון התעשיינים ועוד), לשפוך כסף בחוסר אחריות. בהמשך שטייניץ הקים את ועדת ששינסקי, והתייצב בגבורה מול כוחות חזקים מאוד בכלכלה שעשו לו (ולאיתן ששינסקי) את המוות.
בקיצור, הוא היה שר אוצר טוב, ובהשוואה לשרי האוצר אחריו, הוא היה שר אוצר מצוין. לא פלא שהוא נפלט מהליכוד. אין מקום בליכוד של נתניהו לאנשים נבונים וישרים. יוצא הדופן היה
אביגדור ליברמן שגם היה שר אוצר טוב, ובהשוואה ל
משה כחלון,
יאיר לפיד, ובוודאי ישראל כ"ץ ו
בצלאל סמוטריץ, היה שר אוצר מעולה.
מצער אותי שהיום, למרות האסון שאליו מוביל אותנו המנהיג של שטייניץ, שטייניץ שומר על שתיקה. והנה, אולי במקרה ואולי לא, הוא גם מסביר למה לא צריך ועדות חקירה בראשות שופטים, ולמה לא צריך לחפש אשמים.
אני תוהה האם יש עובדות אמפיריות ברורות שתומכות בתזה שלו. להערכתי זו סתם תזה חסרת בסיס. כן, התפקיד של שופטים זה לסמן אשמים, אבל לא רק. וזה שתפקידו של אדם זה למצוא אשמים זה לא אומר שבמסגרת של ועדת חקירה הוא לא יכול גם לחשוב על תיקון. אין סתירה בין הדברים, ולפעמים גם חשוב, כחלק מתיקון, להצביע על האשמים במחדל.
בכל מקרה, יש לי דווקא דוגמה נגדית. ב-2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לחקר הטיפול של ממשלת ישראל בניצולי השואה. בראש הוועדה ישבה השופטת בדימוס
דליה דורנר, ולצידה שני חברי ועדה: פרופ' צבי איזיקוביץ מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, ועבדיכם הנאמן.
ובכן, בניגוד מוחלט לתזה של שטייניץ הוועדה עסקה בתיקון ולא בחיפוש אשמים. מטבע הדברים, חלק מהתיקון היה להצביע על גופים שלא מתפקדים כראוי במטרה לשפר. אז זה לא מדויק שלא הצבענו על אנשים שנושאים באשמה מסוימת, אבל זה היה במטרה לתקן ולא במטרה להעניש. את האשמים המרכזיים במחדלים קשה בכל מקרה להעניש בגלל שהם רבים ורובם כבר לא היו בחיים. מדובר על מחדל שהתחיל ב-1953.
אולי ההבדל בין הגישה שלי ושל שטייניץ גם נובע מההבדל בין פילוסופיה לכלכלה. פעם תחומים קרובים, אבל היום המחקר הכלכלי פנה למקום הרבה יותר אמפירי: נבירה בנתונים וניתוחם, רצוי לאור התאוריה. בעוד שהפילוסופים, ככל שאני מבין, מגיעים למסקנות על העולם מתוך נבירה במוח שלהם. כך למשל שטייניץ יכול להוכיח שיש אלוהים וג'רמי פוגל יכול להוכיח שאין.