מה הבעיה עם התוכנית של בנימין נתניהו (כפי שאני מבין אותה), ומדוע אני מבקר את התנהלותו בסוגיית עזה בשבועות האחרונים:
כל הסימנים מראים שישראל הולכת לכתר את העיר עזה ואת מחנות המרכז, ולעבור לטקטיקה של שחיקה איטית של חמאס במקום ללכת למהלך של הכרעה צבאית שלו. זה לא צעד נטול היגיון: ניתן לבצע אותו על בסיס סד"כ סדיר באופן כמעט בלעדי, מה שיאפשר לנו אורך נשימה מצד אחד, מבלי לסיים את הלחימה כשחמאס על הרגליים מצד שני. הרעיון הוא שבסופו של דבר השחיקה האיטית תוביל לקריסת חמאס, ובתקווה גם לשחרור החטופים - הניצחון המוחלט.
אבל, נקודת התורפה העיקרית של האסטרטגיה הזו טמונה בכך שהיא מושתתת על ההנחה שנתניהו ינצח בוודאות בבחירות שצפויות להיערך פחות או יותר בשנה הקרובה. זו בהחלט אפשרות, אבל היא רחוקה מלהיות ודאית (בסביבתו של נתניהו חולקים עליי, תכף אסביר). ואז, אם תעלה ממשלה אחרת - כל ממשלה אחרת - היא תלך מייד להסכם של סיום המלחמה כשחמאס נשאר בעזה בתמורה לשחרור החטופים הנותרים.
חמאס לא יילך לעסקה כזו ללא ערבויות מוצקות לכך שהמלחמה לא תתחדש (כנראה התחייבות אמריקנית + החלטה של מועצת הביטחון); הוא גם לא יפר את התנאים כל כך מהר, כי הוא לא טיפש, וממילא ממשלת מרכז-שמאל לא תצא למערכה לחיסול חמאס לאחר סיום המלחמה - זו פשוט פנטזיה, שלא לומר שקר גס. לא תהיה לה את הנחישות וגם לא את הלגיטימציה הבינלאומית לכך, לכל היותר היא תצא למבצעים מוגבלים מהסוג שקדם לטבח ובסוף הוביל אליו.
נזכיר, כי בתמורה לשחרור כל החטופים (דבר שספק רב אם יקרה אפילו אם ישראל תסכים לכל דרישותיו), חמאס דורש נסיגה מלאה של ישראל מכל רצועת עזה - דהיינו, גם מהפרימטר ומציר פילדלפי, כך שנחזור למצב של 6 באוקטובר: מחבלי הנוחבות על גדרות יישובי העוטף; כמויות אדירות של נשק שיזרמו לרצועה מעל ומתחת לקרקע; ושיקום מהיר של כאלף ק"מ של מנהרות שישראל רחוקה מלהשמיד לגמרי אפילו אחרי כמעט שנתיים של לחימה.
בקצרה, זה יהיה אסון אסטרטגי שלא רק יחזיר את האיום מעזה, אלא יתדלק מחדש את כל הציר שישראל הצליחה לפרק בשנתיים האחרונות במאמץ אדיר, וכמובן שזו תהיה חותמת סופית לכך שחטיפת ישראלים היא הנשק היעיל ביותר נגד "היישות הציונית" - יותר מרקטות, טילים ואפילו מתוכנית גרעין.
לעומת זאת, נתניהו סבור שסיום הלחימה העצימה ומעבר לשחיקה איטית של חמאס באזור מצומצם יחסית של הרצועה, יאפשר להניע את המהלכים האזוריים הגדולים שהנשיא דונלד טראמפ כבר על קוצים להוציא לפועל: נורמליזציה עם סעודיה ובעקבותיה עם עוד שורה של מדינות, ריקון חלקי (אולי) של רצועת עזה מכמה מאות אלפי עזתים, והתוכנית הגרנדיוזית שפורסמה כאן ליצירת חיבור מסחרי, תעבורתי ואנרגטי בין המזרח הרחוק למערב כקונטרה לתוכנית "החגורה והדרך" של סין.
עם הישגים כאלה, שאכן לא ניתן לזלזל בהם, נתניהו בטוח שינצח בבחירות הבאות ויוכל להמשיך עד למיטוט חמאס באמצעות שחיקה איטית וקבועה. זו אפשרות, אבל לדעתי היא רחוקה מלהיות ודאית.
נקודת תורפה נוספת של האסטרטגיה הזו היא ההנחה שנוכל להטיל מצור אמיתי על מובלעות חמאס, ללא הכנסת סיוע. בפועל, ישראל לא הצליחה עד היום לעמוד בלחץ הבינלאומי בעניין זה, ולכן כל הסיכויים שלא תצליח בכך גם בעתיד ותמשיך להזין את חמאס, מה שיאריך באופן דרמטי את יכולת השרידות שלו; ובכל מקרה, גם ללא לחץ בינלאומי, חמאס ירעיב את החטופים במקרה של מצור אמיתי ויפרסם תמונות זוועה שלהם, וגם בזה ספק אם ישראל תעמוד.
נתניהו, כפי שכבר כתבתי בעבר, הוא מנהיג בקנה מידה היסטורי, שלדעתי אין אף אחד שמשתווה לו כיום במערכת הפוליטית בישראל. הוא נחל כישלון גדול בשבעה באוקטובר, אבל הוא היחיד שבאמת "החליף דיסקט" בעקבות האסון הזה, שנבע מקונספציה שבה החזיקו גם כל אלה שמתיימרים להחליף אותו וחזרו מהר מאוד לדפוסי החשיבה שלפני הטבח.
ההישגים שהביא במלחמה הם לא פחות מהיסטוריים, אבל אין זה מקרה שישראל תחת הנהגתו הצליחה להכניע את הגדולים והחזקים שבאויביה, אבל מתקשה מאוד, כבר כמעט שנתיים, מול האויב הקטן והחלש שבהם. חמאס מחזיק בחטופים, ובניגוד לעלילות הדם לפיהן "נתניהו רוצה במותם", הוא נחוש להחזיר אותם כמעט בכל מחיר. הוא חש, כנראה, אחריות אישית מוצדקת לגורלם, וסביר שגם הקמפיין האגרסיבי בנושא השפיע עליו. אחרי הכל, הוא רק בנאדם בשר ודם (ואת זה חלק מתומכיו לא מבינים).
אם בסופו של דבר, אל מול מערכת הלחצים הזו המלחמה תסתיים כשחמאס בשלטון לאחר שחולל את הטבח הנורא ביותר ביהודים מאז השואה, זה יהיה לא רק אסון אסטרטגי שימחק חלק ניכר מהישגי המלחמה ויסכן את ביטחון ישראל, אלא גם טרגדיה אישית עבור נתניהו עצמו, שהצליח מאז שבעה באוקטובר לעשות את הבלתי יאמן, ולמרות זאת ייזכר בהיסטוריה בראש ובראשונה כאיש שנוצח על-ידי חמאס.