אני לא צמה בתשעה באב. אף פעם לא צמתי. לא כי אני אנטי או כי לא אכפת לי, פשוט, ברגע שטקס תשעה באב הופך לאוטומט, הוא מאבד את הלב שלו. צום בלי לב הוא כמו צעקה בלי קול - ריק, חסר משמעות. תשעה באב, יום הזיכרון של החורבן, צריך להיות יותר מריטואל יבש. הוא צריך להיות נשימה עמוקה, כאב שנוכח, והתחייבות אמיתית לעתיד.
כשהעבר מדמם, והעתיד מתעוור - רק דרך החיבור מחדש ללב הטקס אפשר למצוא את הדרך לחיים חדשים. ולאחרונה הלב שלי צורח. הפער בין האבל שאנחנו מדקלמים - לבין המציאות שאנחנו בוחרים לחיות בה הפך בלתי נסבל. אנחנו בוכים על חורבן - ובונים חורבן חדש בעשר אצבעות.
שולחים ילדים לקרב בשם הסיסמאות, מתפללים בבית הכנסת ומקללים באותה נשימה. צמים ביום אבל ובאותו ערב מחלקים את העם לחלקים, כאילו כולנו סחורה בשוק. ממלמלים "על שנאת חינם חרב ביתנו" אבל הופכים את השנאה לתרבות. היא זורמת בדם, מחלחלת באוויר, נוטפת מכל מסך. היא הדבק החדש שמאחד אותנו - השנאה לאחר. כל מי שלא מדבר כמוך... כל מי שלא חושב כמוך ... כל מי שמעז להניח סימן שאלה - מוקע כבוגד במולדת איש לא עוצר לחשוב: אולי החורבן הזה הוא לא גזירה - אלא בחירה מודעת.
אז לא, אני לא צמה אבל אני עוצרת, כי הגיע הזמן לומר בקול רם את מה שכולנו מרגישים בשקט, משהו בנו מת. והוא לא יקום לתחייה בגלל טקס אחד בשנה. הוא יקום רק אם נבחר - כל יום - לא להרוס, לא לשנוא לא לשתוק מול עוול, גם כשהוא בצד שלנו. אם יש משמעות לצום - היא לא באיסור על אוכל אלא באיסור על עיוורון מוסרי ואם נצום אבל לא נביט אחד לשני בעיניים - אז מה הטעם?
אני לא צמה - אבל אני לא עיוורת. אני לא שותקת מול המציאות שנפרשת מולנו כמו מגילה קרועה. כי איך אפשר לצום כשיש עדיין אנשים במנהרות שמוחזקים כמו חפצים, וגופות יקרות שממתינות לקבורה מכובדת. אני לא צמה - אני מבכה את הדור שאין לו לאן לחזור. לא בית, לא הקשבה, לא חמלה, רק ציפיות, תיוגים, שתיקות, ובדידות איומה.
אז לא, אני לא צמה - אני עוצרת. מסתכלת. על מדינה ששכחה איך מרפאים - ומעדיפה למחוק. הגיע הזמן להפוך את יום הצום הזה למראה, לא רק למה שהיה - אלא למה שקורה כאן, עכשיו. לא עוד אבל על חורבן רחוק - אלא קריאה להתעורר מהחורבן שמתהווה. לא עוד קינות ריקות - אלא אחריות חיה, אולי אז, לא נצטרך לצום שוב - כי לא יהיה על מה, אבל עד אז - אני לא צמה. אני מרגישה וזוכרת...